יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
עלינו “להרעיש”, יחד כל ילדי ישראל ויחד כל בני ובנות ישראל, כדי לפעול את הגאולה בפועל ממש. ולכן צריך הכל, הכל ממש, להיות חדור במשיח וגאולה - הכובעים, הספרונים, השלטים, העלונים וכו’, ובוודאי ובוודאי הדיבורים הניגונים וכו’ בשעת הכינוס והתהלוכה עצמם.
עלינו “להרעיש”, יחד כל ילדי ישראל ויחד כל בני ובנות ישראל, כדי לפעול את הגאולה בפועל ממש. ולכן צריך הכל, הכל ממש, להיות חדור במשיח וגאולה - הכובעים, הספרונים, השלטים, העלונים וכו’, ובוודאי ובוודאי הדיבורים הניגונים וכו’ בשעת הכינוס והתהלוכה עצמם.
טהרה בפינת איטליה
ב’שבת שכולה משיח’ סיפר הרב אליהו דוד בורנשטיין, שליח הרבי שליט”א מלך המשיח זה יותר מארבעים שנה בעיר בולוניה שבאיטליה:
“בנוסף לשליחותי בבולוניה, בעיקר בפעילות שאני עושה עם הסטודנטים, אני נוסע מידי פעם בפעם לעיירות וכפרים לבקר יהודים בודדים. שמעתי לא פעם מהרב חודקוב כי הרבי מתעניין מאד ומייקר מאד ביקורים אלו למציאת יהודים בודדים, לקרב אותם ולסייע להם בכל ענייני היהדות. מאז ומתמיד ועד היום הזה אני כותב לרבי דו”ח מפורט על כל ביקור כזה, והרבה פעמים הרבי נותן הוראות ועצות מה לעשות במקרים שונים.
“פעם נסעתי לעיר טריעסט, שבה יש קהילה יהודית קטנה. יש אמנם בית כנסת גדול, אבל מעטים מאד המתפללים בו. יש שם מקווה ישן, וכשבאתי לבדוק את כשרותו, חיפשתי מאיפה נכנסים מי הגשמים. התברר שבטעות, מחוסר ידיעה על תפקידם של הצינורות הללו, סתמו אותם. נמצא שאין במקווה בכלל מי גשמים והוא פסול לטבילה. ניגשתי לנשיא הקהילה, וביקשתיו לתקן זאת. הוא ענה שאין טעם לתקן, מאחר שהמקווה ישן, הוא ממוקם בבית אבות, ורוצים עתה להעבירו למוסדות הקהילה. טענתי שזה ייקח הרבה זמן ובינתיים אין מקווה, אך הוא לא רצה לשמוע בטענה שאין טעם להשקיע במקום שהולכים להרוס אותו ממילא, וכך זה נשאר.
“בינתיים הגיע זמן חופשת הקיץ. לאותו נשיא יש חברת בנייה, ובזמן חופשת הקיץ אין להם כל כך עבודה. או אז הוא לקח על עצמו את הפרויקט, ואכן בנו מקווה חדש בבניין הקהילה. דא עקא, שלא היה לו שום ידע בבניית מקוואות, והוא בנה את המקום באופן שהבריכה של המקווה קטנה מאד, וגם הצינורות למי הגשמים לא היו כראוי. כשהגעתי פעם נוספת, הראה לי בגאווה מה שעשה, וכיצד בנה זאת במהירות בעצמו. עיני חשכו. התיקון היה לקלקול. ניסיתי לשכנע אותו שצריך לתקן זאת, אך הוא לא הסכים בשום אופן. לטענתו אחרי שעשה כל כך הרבה בעניין זה, אי אפשר לדרוש ממנו לעשות עוד. ניסיתי לשכנע ולהסביר שבמצב הקיים אי אפשר להשתמש במקווה, אך הוא לא הסכים לשמוע, וטען שבין כך מעטים מאד המשתמשים במקווה. חברים נוספים בקהילה טענו כלפיו שחובת הקהילה לדאוג לכל צרכי הדת של חבריה, ואפילו אם רק אחד זקוק לזה, חייבת הקהילה לדאוג לו. אבל הוא טען שכבר עשה מעל ומעבר, ובשום אופן אינו מוכן לעשות עוד משהו בזה. נסעתי משם בפחי נפש.
“בדו”ח המפורט סיפרתי לרבי על כל מה שהיה, וכתבתי שאינני יודע מה עוד אוכל לעשות בזה. אחרי כמה ימים טלפן אליי הרב חודקוב בשם הרבי, שחייבים לתקן את המקווה שם. ובאשר להתנגדותו של הפרזידנט, צריך לבקש מחברים אחרים בקהילה שישפיעו עליו.
“היה זה ביום חמישי בלילה, ולא היה שייך לנסוע לפני שבת, אך מיד אחרי שבת נסעתי לשם. היה לי שם איש קשר, מקורב, שהכיר את הקהילה מבפנים. הוא הלך איתי אל שאר חברי וועד הקהילה, אך הללו משכו ידיהם מלעשות משהו בזה. הם טענו שהפרזידנט הוא אדם חזק, יש לו כסף ובעל עמדה חזקה, ואף אחד לא רוצה להתעמת עמו. אחרי שעברתי חמשה אנשים וכולם הגיבו באותה צורה, הייתי כמעט מיואש. אולם אותו מקורב אמר לי שישנו עוד חבר אחד, גם הוא בעל השפעה רבה במקום; חלק חשוב מימות השנה הוא לא נמצא בעיירה, אלא בארץ ישראל, אך בדיוק בתקופה זו הוא נמצא כאן. הלכנו אליו וגוללנו בפניו את כל הסיפור. הוא חשב רגע ושאל מה דעתו של הפרזידנט. כשאמרנו שהוא לא מוכן לעשות מאומה, וציפיתי, כמו בכל הפעמים הקודמות, לתגובה צוננת מצדו, נענה ואמר: ‘למרות שאינני מבין מאומה במקווה, ואינני יודע אם צריך או לא צריך, אך אם הפרזידנט אומר שלא לעשות, אני סבור שכן לעשות. אני חושב שהוא יותר מדי מעמיד על דעת עצמו ואינו מתחשב עם האחרים. אני אכריח אותו לעשות את כל מה שצריך’! וכן היה. הלה הקים רעש גדול ותבע במפגיע מהפרזידנט לתקן את המקווה, עד שהוא נכנע. הבאנו מאנגליה רב מומחה למקוואות, והמקווה נבנה בהידור לפי כל הכללים.
“כך הביאה עצת הרבי לפתרון הבעיה שהיה נדמה בתחילה שאין לה פתרון”.
הרבי עדיין מחכה לנו
אנו עומדים עדיין תחת הרושם של השיחה הידועה “עשו כל אשר ביכולתכם”. והרי ברור לכל אחד מאתנו, שגם כשהרבי אומר “אני את שלי עשיתי” והוא מוסר את העניין אלינו, אין פירושו של דבר ח”ו שהוא אינו יכול, אלא שרצון ה’ הוא שהדבר ייעשה דווקא על ידינו.
הרבי אומר במפורש (שיחת ש”פ פינחס ה’תשד”מ. עיין שם) כי אילו היה נשיא דורנו גוזר שתבוא הגאולה, היה יכול לעשות זאת בהחלט. במכל שכן וקל וחומר ממה ש”צדיק גוזר - והקב”ה מקיים”. ומה שאינו עושה זאת זוהי מסירות נפש הכי גדולה והכי פנימית ועצמית כו’, מכיוון שרצון ה’ הוא שיישארו עוד רגע בגלות והגאולה תבוא על ידי עבודתם שלהם.
כשאנו שומעים מהרבי מילים כאלו, שהוא עשה כל שביכולתו ועתה עלינו לעשות כל אשר ביכולתנו, מילים שזעזעו אותנו ועדיין (25 שנה אחרי!) מזעזעות אותנו ולא נותנות לנו מנוחה, מילים נוקבות שעומדות כל הזמן לנגד עינינו ותובעות ודורשות ודוחפות לעשות ולפעול בכל הדרכים והאופנים עד שאכן תבוא בפועל הגאולה השלימה לעיני כל בשר - שומה עלינו לחזור ולהזכיר ולחזור ולשנן שוב ושוב את הדברים הפשוטים ביותר לכל מי ששם חסיד נקרא עליו:
ברור שהרבי יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואם הוא יגזור שתבוא הגאולה היא תבוא בפועל עכשיו ממש. אלא שרצון הרבי, שהיא–היא רצון ה’, שאנו נפעל ונעשה. ועד כמה שהננו “תחתון שאין תחתון למטה הימנו”, נביא דווקא אנו את הגאולה ע”י מעשינו ועבודתנו.
הרבי מבקש ודורש מאתנו שכל אחד ירגיש אחריות אישית להביא את התגלות משיח בפועל. שלא נעשה דברים רק “מפני הציווי”, לא לברוח מאחריות ולא לנהוג במדיניות של, כפי שקוראים לזה בארץ, “ראש קטן”. עלינו לדעת שזהו ה”עסק” שלנו, הריווח הוא שלנו וההפסד הוא שלנו.
עלינו להיות, בלשון רבינו הזקן, מ”מארי דחושבנא” (מ”בעלי החשבון”). וכפי שהיה המשפיע ר’ מענדל פוטרפס מדגיש תמיד שפירושו של דבר הוא, לא לעשות את חשבון הנפש רק כפועל שכיר, אשר לאחר שעשה נאמנה את עבודתו, יכול הוא להסתפק בכך וללכת לישון בשקט. אלא כמו “בעל הבית” אשר העסק הוא שלו. הוא אינו יכול לנוח ולא לשקוט עד שהעסק אכן יפיק רווחים ויביא תועלת. ושום תירוץ לא יועיל לו מאומה, שהרי מי שהפסיד זה אך ורק הוא. כך חייבים אנו וזכאים לדעת ולהרגיש שה”עסק” של משיח הוא שלנו. ואפילו אילו עשינו כל מה שביכולתנו ו”אנחנו בסדר”, כל זמן שהמטרה לא הושגה הרי הכל אינו אלא “להבל ולריק”. וזה עצמו דוחף ודורש לפעול ולעשות עוד ועוד, עד שאכן נראה כיצד הדברים מתממשים בפועל ממש, ללא הרף ללא חשבונות וללא הגבלות. וכמובן ופשוט, אך ורק בדרך התורה, אשר דרכי’ דרכי נועם וכל נתיבותי’ שלום, ומתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל אמיתית.
אסור לנו לעת כזאת ללכת רק על גשר של ברזל, ולעשות רק דברים שהוגדרו ברורות ונצטווינו עליהם במפורש. לא די בציות להוראות, עם כל ההכרח החיוני בציות מוחלט. הרבי מתווה לנו את הקו הכללי, את הכיוון והדרך, והוא רוצה מאתנו שנחשוב כאילו לבד, התחתון בכח עצמו, מה רוצים מאתנו לעת כזאת.
וכאשר זהו הכיוון וזוהי הדרך, ובפרט אחרי ששמענו את דברי הרבי שלא ייתכן שיתאספו עשרה מישראל ולא ירעישו אודות הגאולה, ולא מופרך אצלם שמשיח לא יבוא ח”ו היום וגם לא מחר ומחרתיים - ברור לנו שבכל כינוס, בכל התוועדות, בכל שיעור, ובכל הזדמנות שמתאספים בה יהודים צריך להרעיש על משיח, ללא הרף, ללא הפסקה, ללא לאות, עד שאכן נראה את משיח בפועל ממש גם בעיני בשר.
וכדברי הרבי (ש”פ צו תשמ”ה) שבשעה שאומרים “ה’ אחד” צריך לצעוק “ה’ אחד”, אבל בשאר הזמן צריך לצעוק “משיח נאו”!
לאחד את ל”ג בעומר עם עניני משיח
עניין זה מקבל משנה תוקף כאשר אנו מתקרבים ליום ל”ג בעומר, בו מתקיימים כינוסים ותהלוכות רבות, עלינו “להרעיש”, יחד כל ילדי ישראל ויחד כל בני ובנות ישראל, כדי לפעול את הגאולה בפועל ממש. ולכן צריך הכל, הכל ממש, להיות חדור במשיח וגאולה - הכובעים, הספרונים, השלטים, העלונים וכו’, ובוודאי ובוודאי הדיבורים הניגונים וכו’ בשעת הכינוס והתהלוכה עצמם.
אחרי יו”ד שבט תשנ”ג, כאשר לעיני כל העולם כולו יצא הרבי ועודד לעיני מיליונים שצפו אז במחזה, את שירת והכרזת “יחי אדוננו” (ושמעתי אישית משני בעלי תשובה, מתוך רבים, שהצפיה בטלויזיה במעמד זה הייתה ראשית שיבתם ליהדות ולחסידות!) - אחרי כל זה לא שייך עוד למנוע ולשלול מיהודים (וגם מלא–יהודים) את ידיעת זהותו של משיח ועלינו לקרוא לכולם לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.
עצם ההחלטה על כך, ופעולותיו של כל יחיד בזה - ללמוד את הדבר–מלכות משיחות תנש”א–תשנ”ב כל שבוע מתחילתו ועד סופו, לחזק ולהשתתף בשיעורים בזה, להפיץ את השיחות העיתונים והעלונים על משיח, להדגיש משיח בכל כינוס והתוועדות, ובפרט בכינוסי ותהלוכות ל”ג בעומר וכו’ - תביא תיכף ומיד את התוצאה היחידה - התגלות מלכנו משיחנו שליט”א לעין כל בגאולה האמיתית והשלימה נאו ממש.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.