“באהבתו - ביחוד לו”

בשנותיו האחרונות ביסס הרב אריה לייב שיינין את רבנותו בדוקשיץ והיה אהוב ואהוד על כל יהודי העיר. כאשר רעייתו הרבנית חלתה, אספו בני הקהילה כסף כדי שתסע למקום מרגוע, אך בעלה נטל את הכסף ונסע לרבי, להרוות את געגועיו • לדמותו של הגאון החסיד הרב אריה לייב שיינין הי”ד - פרק שלישי ואחרון

אנדרטה (שהוקמה לאחר נפילת הקומוניזם) לזכר יהודי דוקשיץ הי”ד, בבית העלמין היהודי בפאתי דוקשיץסוף אשמורה שלישית, בין לילה לאור ראשון, אחד הימים הראשונים של שנת ת”ש, כאשר מאות חיילי הצבא האדום נכנסו לדוקשיץ ולמעשה כבשו אותה ללא יריה אחת. בכך סופחה דוקשיץ לרוסיה הגדולה.

לא חלף זמן רב עד שהקומוניסטים הטילו הגבלות על הפעילות היהודית - מה שהטיל פחד רב בקרב חסידי ליובאוויטש הרבים שהתגוררו בדוקשיץ.

כשלושה חודשים לאחר מכן, ניצל הרבי הריי”צ מפולין העשנה והגיע ללטביה, משם ביקש לעזוב את אירופה. חסידים רבים ביקשו להגיע אל הרבי ולהיפרד ממנו. איש מהם לא ידע מתי יראה את הרבי שוב - ומי שיכול היה לנסוע - נסע.

הרה”ח הרב אריה לייב שיינין שהקפיד להגיע לרבי בכל חודש תשרי, ביקש גם הוא לנסוע לרבי, אך בכיסו לא היתה פרוטה לפורטה.

באותה תקופה חלתה רעייתו הרבנית, והרופאים המליצו לה לנסוע לנוח ולהבריא בנאות דשא. אנשי קהילת דוקשיץ שידעו על אודות מצבו הדחוק של רבם, אספו סכום כסף ומסרו אותו לרב על מנת שאשתו תיסע ותנוח.

הרב אריה לייב שיינין קיבל את הכסף לידיו ולא התמהמה כלל. הוא לקח את הצרור הנקוב ו…נסע אל הרבי, שם הרגיע את געגועיו ומילא את צמאונו הבלתי הפוסק להיות במחיצת הרבי, לשמוע את תורתו ולראות אותו בעבודת קדשו.

משנודע הדבר לאנשי הקהילה שהרבנית נותרה בביתה שבדוקשיץ, אספו שוב סכום כסף, אך הפעם דאגו לוודא כי הכסף אכן ינוצל למטרתו המקורית. אחד מאנשי הקהילה שלא ‘אהב’ את הנהגתו של הרב, דאג לקנטרו בזעם כבוש: “כיצד ניתן לעשות כדבר הזה? הלא אנשי הקהילה חסכו מפיתם ואספו כסף למען בריאותה של הרבנית, ולבסוף הרב נוטל את הסכום הזה ומשתמש בו למטרות אחרות מבלי לשאול או להתחשב בדעתם של אנשי הקהילה ובמצבה של הרבנית החולה?”

הרב שיינין נתן בו מבט בוחן, והשיב ברוגע: “בנושא זה איני יכול להגיע איתך לעמק השווה - שכן אין בינינו כל ‘שפה משותפת’. כאשר מדובר בבריאותה של אשתי, יכול אתה לומר כך ואני לומר כך, משום שלשנינו יש, פחות או יותר, הבנה בנושא זה. אך כאשר מדובר על נסיעה לרבי, כלל לא תבין במה מדובר; לעולם לא תבין מה הצורך החיוני שבזה, ולכן אינני יכול להסביר לך מאומה בנושא. הצורך לנסוע לרבי הוא בנפשי ממש, כך שלא יכולתי לעשות חשבונות בנידון”.

ואכן, היתה זו הנסיעה האחרונה, מאז ר’ לייב לא ראה עוד את הרבי הריי”צ בעלמא דין.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, כשאירופה החלה לעלות בלהבות המלחמה,  עשרות תמימים מישיבת “תומכי תמימים” באוטווצק הצליחו לברוח אל העיר וילנה, שם הוקם עבורם סניף חדש של “תומכי תמימים”. באחד הימים אף הגיע הרב לייב שיינין להתוועד עם התלמידים.

“באהבתו - ביחוד לו”

בשנת תרצ”ב נעקרה דמות מופת מהקהילה הליובאוויטשית בדוקשיץ - הלא הוא הרב יוחנן גורדון, חברו הטוב של הרב שיינין. הרב גורדון ארז את מיטלטליו ונסע אל מעבר לים, לארצות הברית הרחוקה, הן בגשמיות והן ברוחניות.

ידידותם המשיכה לעמוד בתוקפה גם כאשר גלי הים הגדול הפרידו ביניהם. הם המשיכו לשמור על קשר באמצעות התכתבות רצופה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה נותקו קשרי הדואר. רק לאחר מספר חודשים הגיעה מהרב שיינין גלויה שנכתבה ברמזים. ר’ לייב אישר קבלת “חבילה קטנה” כשכוונתו למשלוח ששלח לו ר’ יוחנן שבועיים לפני המלחמה שהכיל מכתב של אדמו”ר הריי”צ על אודות ספר התניא, וכן קונטרס ‘שמע ישראל’ - הוא המאמר שאמר אדמו”ר הצמח צדק בפני הקנטוניסטים בפטרבורג.

ר’ יוחנן שידע עד כמה אדמו”ר הריי”צ דואג לחסידים שנותרו בגיא התופת האירופאי, טרח להעביר אל אדמו”ר הריי”צ (שכבר הגיע לארצות הברית), את הגלויה של הרב שיינין בהוסיפו את המילים הבאות: “וכאשר אני יודע את כ”ק באהבתו לכלל ישראל, וביותר להתמימים שי’ וביחוד לו [לרב שיינין] על כן אני שולח את המכ”ג [מכתב גלוי=גלויה] לכבוד קדושתו, ויראה שזהו כתב ידו ממש, והשי”ת יזכינו לבשר בישועת כלל ישראל” [מבית הגנזים ע’ שעא].

אדמו”ר הריי”צ אכן דאג לגורלו ולשלומו של הרב שיינין דאגה רבה. בחודשים הבאים יגע הרבי רבות כדי להשיג ויזות לארצות הברית עבור קבוצה של חסידים שנותרו בעמק הבכא. המאמצים נשאו פרי, והויזות הושגו, ביניהם גם ויזה עבור הרב שיינין.

על קידוש ה’ בשמחה

ביום ח’ בתמוז תש”א, פלשו הנאצים את דוקשיץ ומיד פתחו במסע התנכלות ליהודי העיר. הם פרצו לבתי הכנסת חמסו והרסו מכל הבא ליד; הציתו את ספרי התורה ואת ספרי קודש, עקרו עצים בבית העלמין והפילום על המצבות. פחד ואימה נפלו על יהודי דוקשיץ.

לאחר ההרס הרב שזרעו, החלו בהתעללות אכזרית ביהודי העיר. הרב שיינין - רבה של העיר - סבל מאד מחיות אדם אלו. כפי שמספרת שכנתו מרת בתיה פרידמן: “הם נכנסו לרב ר’ לייב - השכן שלנו - והוציאוהו בכוח לחצר הבית, את ראשו הניחו על לבנה, ועם לבנה אחרת היכו בחוזקה בראשו. שלולית של דם נקוותה מסביבו, ורק בנס הוא יצא חי”.

יהודי העיר נלקחו לעבודות כפיה בעיר ובסביבותיה, ולאחר כמה חודשים, ביום ט’ בכסלו תש”ב, הצטוו כל היהודים לעבור לגטו.

בחול המועד פסח אותה שנה הוצאו מאות יהודים להורג. היתה זו האקציה הראשונה. בל”ג בעומר הגיעה האקציה השניה, בה נהרג הרב לייב שיינין רב העיר. עדות על פטירתו הטראגית נתן מר בוריס קז’יניץ יליד העיר דוקשיץ:

“עם בוקר הקיפו את הגטו המשטרה המקומית ומשמרות גרמנים, ולאחר זמן הצטרפו אליהם כיתות גסטפו. יהודים רבים שהוזהרו מבעוד מועד, הסתתרו בבונקרים שהוכנו מראש. היתה זו אזהרת היודנראט, שלאחר הפוגרום הראשון הציב שומרים בהסתר במשך כל שעות היממה. שצפו לעבר תחנות הגרמנים והמשטרה.

“גם בני משפחתנו הסתתרו בבונקר, אתם יחד הסתתרו שכנים אחדים, בסך הכול כעשרים איש. אבי סירב בכל תוקף להתחבא בבונקר ונשאר בביתו. בצהרי היום נקש אבא על פתח הבונקר והודיע לנו כי הפוגרום נסתיים. מזועזעים עד עמקי נפשנו צפינו בקציר הפוגרום: ברחובות מונחות היו גוויות הנרצחים ודם רב מאוד הציף את המדרכות והכבישים.

“כל היהודים שנתפסו בבונקרים או בבתיהם רוכזו בכיכר, כמאתיים מטר מהבור הגדול. שם שוחררו אלה שעבדו אצל הגרמנים, והנותרים הובלו לקבר–אחים, ושם על פתחו של הבור הם נורו למוות. בפוגרום זה נספו 350 יהודים, ביניהם היה גם הרב לייב שיינין. הוא לא הסתתר. הרוצחים מצאוהו בביתו כשהוא מתפלל עטוף בטלית ותפילין. כאשר הובילו אותו הרוצחים למקום הרצח, שמח הרב בחלקו באומרו כי הוא מוסר חייו על קידוש השם”.

מסיפורי הניצולים עולה תיאור מפורט יותר:

הרב שיינין הוצא מביתו אל גיא המוות ביחד עם רעייתו ובנו הצעיר שלום בער.

כשהוציאום לגיא ההריגה, ביקש הרב שיינין שהות של כמה דקות - ואלו ניתנו לו, ואז החל לומר וידוי במנגינה ערבה ובדביקות מיוחדת, כאשר מאות היהודים מצטרפים אליו. אחר כך החל לשיר את ניגון ההקפות של שמחת תורה, אמר “שמע ישראל” יחד עם כל הנוכחים, ונשמתו יצאה בקדושה ובטהרה והוא בשנות החמישים המוקדמות לחייו.

ר’ ניסן גורדון, שכאמור, הכיר את הרב שיינין, כתב על כך במאמר שפרסם ב’דאס אידישע ווארט’:

“האמת היא שר’ לייב שיינין, בתפילתו [מידי יום ביומו] לא היה במצב נורמלי, אך הוא לא ירד מדעתו, אלא ההיפך, עלה למצב של “דעה עליונה”. תפילתו של ר’ לייב היתה עבודה שבלב אמיתית, בלב ועם הלב, מבלי סימנים חיצוניים של התרגשות והתפעלות. הוא בער בתוכו, ובחלק שנראה מהפנים שלו, מה שלא כוסה בטלית, היה נראה כי הוא בכלות הנפש. וכאשר תפסוהו באמצע תפילתו, לא הבינו מה הוא מנגן, ניגון חסידי”.

על אודות גורל בנו הבכור חיים יקותיאל שיינין, אפפה תעלומה. בספר זכרון דוקשיץ הוא נכלל בשמות הנספים, אולם ר’ ניסן גורדון, ידיד נעוריו, כותב על אודותיו:

“נפוצו שמועות, כי הוא ניצול כפליט אי שם ברוסיה. אם נכונות השמועות - מתחשק להעביר לו ברכת שלום, מילד דוקשיצי לשעבר שלא שכח את אביו, ושלילדו הוא, אריה לייב, סיפר הרבה על ר’ לייב, שאת שמו הוא נושא, שהיה מקשה אחת של חסידות והתקשרות אמת לנשמה דאצילות בדורו”.

מקורות: אגרות קודש אדמו”ר הריי”צ, המשפיע שלא חזר, חסיד נאמן, עבד אברהם אנכי, זכרון לבני ישראל, ר’ מענדל, תולדות חב”ד בפולין, מבית הגנזים, אחד היה אברהם, רשימות דברים, ליובאוויטש וחייליה, תולדות לוי יצחק, שמועות וסיפורים, ביטאון חב”ד, דוקשיץ, זכרון (גורודצקי), חסידים הראשונים, אחיעזר קובץ תורני (גרינברג), די אידישע היים, דאס אידישע ווארט, אלגיימנער זשורנאל, בית משיח, כפר חב”ד, תשורה צייטלין–בריקמן, תשורה סטמבלר, התקשרות, ועוד. 

מבטלין תלמוד תורה

בשנת תש”ט כתב הרב יוחנן גורדון לרבי הריי”צ דברים ששמע בשם הרב שיינין בנוגע לנסיעה לרבי:

“כתבתי לכ”ק אדמו”ר שליט”א אשר שמעתי מידידינו ר’ אריה לייב שיינין הי”ד אשר שמע בשם ה”תולדות יעקב יוסף” כאשר קטרגו המנגדים על ביטול תורה מחמת הילוכם לבעל שם טוב, והשיב להם אשר חז”ל אמרו “מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה” הוצאת המת (ארויסטראגן די טיידטקייט [להוציא את המוות {היינו את הקרירות מהנפש}] והכנסת כלה (היינו להכניס כיליון ותשוקה לאלוקות] וזה פועלים אצל הבעל שם טוב.

על זה השיב לי כ”ק אדמו”ר שליט”א מכתב ארוך [האגרת נדפסה באגרות קודש חלק י’ אגרת ג’תכז].