לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

אף על פי שנוסעים ונפרדים, בכל זאת כל אחד ואחת צריך לזכור במחשבתו, את כל אלו שעימם נפגשו במשך הזמן שהיו כאן ביחד * שיחת יום ב׳, כ״ו תשדי תשמ״ח - ביחידות כללית לאורחים שיחיו. בלתי מוגה

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

א. על–פי הכלל ד”פותחין בברכה” יש לפתוח בכל הזדמנות, איזו שתהי׳, בענין של ברכה לכל ישראל ולכל אחד ואחד, בתוך כלל ישראל.

והנהגה זו, ד”פותחין בברכה” צריכה להיות גם לפני שנפרדים לזמן קצר בלבד, ואדרבה — דוקא לפני הפרידה, הרי זה דבר טוב ונכון, וגדולה פעולתו — להוסיף על הברכות הרגילות שכל אחד ואחד מישראל מאחל לכל אחד ואחד ולכלל ישראל. שכן, אף על פי שביאת משיח צדקנו תהי׳ בקרוב ממש (שזהו, בעיקר, הטעם לכך שהפרידה היא קצרה), הרי נדרשת הוספה בברכות במידה כזו שתשפיע עד אז, שזהו יותר מאשר ברכה רגילה.

ומכיון שדרישה זו היא על–פי תורתנו הקדושה, תורת חיים הוראה בחיים, מובן שכאשר יהודי מחליט לקיים את הדרישה (ובודאי מחליט כן, שהרי זהו, בעצם, מה שמאחל לעצמו גם מצד נפשו הבהמית, שהרי גם “גופא דילהון קדישא”, ועל אחת כמה וכמה “נפשא דילהון”) — אזי בודאי יוסיף הקב”ה על ברכות אלו כהנה וכהנה, וההוספה בברכתו של הקב”ה תהי׳ במדתו של הקב”ה. דהיינו, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.

ואם כן, הרי זה גופא יוסיף בנתינת הברכות מאיש לרעהו, בתוספת רצון, תוספת חשק ותוספת תענוג — בידעו שבנוסף לברכות שלו, מצד רצונו ומצד עצמו, תבוא (ביחד עם זה או לאחר זה) ברכת הקב”ה ממקור הברכות, והברכה תהי׳ כמה פעמים ככה.

 

ב. ההוספה בברכה היא, כאמור, מפני הפרידה הקצרה, עד שיבוא משיח צדקנו, אבל בעצם, חוזרים ונפגשים עוד לפני ביאת המשיח. שכן עוד לפני הגאולה יתחיל הקב”ה לקבץ את כל אחד ואחת מישראל, ואת כל ישראל, ויביא את כולם ביחד למקום אחד. ואם–כן, כבר בהליכה בדרך נפגשים עם כמה וכמה מההולכים ממקומות שונים וכולם הולכים בכיוון אחד, לאותו המקום — לארץ הקודש, ושם גופא — לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש ולקודש הקדשים.

וכפי שרואים במוחש דכאשר מתאספים מכל קצווי תבל והולכים ביחד לנקודה אחת — לקודש הקדשים — הרי כבר בהתחלת ההליכה בדרך, בכל צעד נוסף מהמקום הפרטי (שבו ישב כל אחד ואחד “תחת גפנו ותחת תאנתו”) נפגשים עם עוד אנשים. תחילה באלו הבאים ממקומות הסמוכים (למרות שגם מקומות אלו הם מקומות שונים ממקומו) וככל שממשיכים ללכת — נפגשים עם עוד ועוד אנשים ההולכים באותה הדרך.

ואמנם לא תמיד רואים בעיני בשר שכן הוא, אבל כך מודיעה ואומרת התורה, תורת אמת, שמגלה אשר “מעשינו ועבודתינו” בזמן הגלות — כל דבר שיהודי רוצה ועושה וכל דבר שיהודי רוצה ומקיים בעבודת ה׳ — מקרב יותר את קיבוצם של כל בני–ישראל בארץ ישראל ועד לקודש הקדשים, וממילא מובן שמדי יום ומדי שעה מתקרבים עוד יותר, על–ידי כל מעשה ועבודה, וכשמתקרבים יותר נפגשים עם יותר יהודים (כנ”ל) שגם הם עושים בכיוון זה (ומכיון ש”ועמך כולם צדיקים”, הרי, באמת, כל אחד ואחד מישראל וכל ישראל “האנשים והנשים והטף” עושים בכיוון אחד).

ולכן, הנה למרות שבעיני בשר נראה כאילו נפרדים, הרי כיון שהפרידה היא מתוך כוונה רצוי׳ — להתנהג על–פי רצון הקב”ה, בדרך היהדות ובחיי יום יום יהודיים, הרי אדרבה — הולכים ומתקרבים זה לזה, מכיון שהולכים בכיוון אחד (כאמור) — להפגש, במקום גשמי אחד, בארץ ישראל, ושם גופא — בירושלים עיר הקודש ועד לקודש הקדשים, כנ”ל.

 

ג. כל האמור לעיל בא בהדגשה נוספת כאשר גם הזמן הוא זמן מיוחד:

פגישה זו היא לאחר שהיו ביחד במשך חודש תשרי ועסקו ביחד ב”מעשינו ועבודתינו” של חודש זה, החל מעיקר העבודה — המלכת הקב”ה ל”מלך ישראל” ו”מלך על כל הארץ”, “כאיש אחד בלב אחד” — שכל אחד ואחד פעל בזה, פעולה בכל לבו, ובאופן שוה לכולם, בנוסח התפלה שוה, בתקיעת שופר שוה וכן בכל שאר הפרטים.

ולאחרי זה נמשך הענין, דרך עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים “אחת בשנה” — כאשר כולם יחד חזרו והתקרבו יותר אל הקב”ה בפנימיות הנפש והגוף, על ידי זה שגם אז ב”אחת בשנה” היו ביחד — בעבודה אחת, באותן התפלות ובאותם הענינים, וכל זה — ביום אחד ויחיד הנקרא בתורה “אחת בשנה” [ויש–לומר הדיוק בזה, דלמרות שזהו יום אחד ויחיד (במשך שנה אחת שהיא אחת ויחידה), אף על פי כן הוא משפיע על כל השנה כולה, שבמשך כל ימות השנה ניכרת ההשפעה של תפלתו של כל אחד ואחד מישראל, ביחד עם כל כלל ישראל באותו היום, יום הכיפורים]

וכל זה בא ונמשך עד לפתגם האחרון שכל ישראל קוראים, מתוך צעקה, בסוף ה”עבודה” דיום הכיפורים (הקשורה לכללות עבודת היום) — “לשנה הבאה בירושלים”. [וכפירוש כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו ד”לשנה הבאה  בירושלים” אין פירושו, ח”ו, שצריך לחכות שנה שלימה, אלא שהגאולה תבוא תיכף ומיד לאחר יום הכיפורים והעבודה דחג הסוכות, שמיני–עצרת ושמחת–תורה, וכל החדשים הבאים יהיו בארץ ישראל, ואזי, ממילא, יהי׳ יום הכיפורים בשנה הבאה בירושלים, מכיון שעוד בראש–חודש חשון, או קודם לכן, כבר יהיו בארץ הקודש, כמדובר כמה וכמה פעמים].

ועל פי זה מובן עד כמה צריך להיות תוספת זירוז, בתוספת מרץ, להשתדל שכל אחד ואחד מישראל יקבל את כל הברכות שעשויות להועיל לו ולהביא תוספת חיזוק ביהדותו ובהנהגתו כראוי בחיי היום יום שלו [כולל — תפקידו בתור מנהיג על כל פנים במשפחתו ובחוג שלו, כמודגש בשנת הקהל, וכדלקמן], וזה גופא מוסיף ונותן לו יותר ברכות ועידוד.

וכל זה ממהר עוד יותר, אשר הנסיעה והפרידה יהיו לרגע קצר בלבד, כיון שבמהרה בימינו ממש יסיים הקב”ה את קיבוץ כל אחד ואחת מישראל, וכל ישראל מכל מקומותיהם וכולם ביחד, והקב”ה בראשם, “שכינתא בגלותא”, ויחד עם משיח צדקנו — במקום אחד, גם בגשמיות (כמוזכר לעיל).

 

ד. והנה, כדי לעשות “כלי” ראוי לכך, באה ההצעה:

ידוע פסק התורה (וכמדובר כמה פעמים) אשר הנהגה מסויימת מצד האדם פועלת המשכת הענין מלמעלה. ובנדון–דידן — כדי להמשיך את האמור לעיל בפועל לא די באיחולים טובים מאיש לרעהו, אלא יש להשתדל בפועל שכל אחד ואחד יעשה את כל התלוי בו כדי לעשות טובה ליהודי נוסף, אנשים, נשים וטף, ובכל סוג מאלו — בפעולה טובה בפועל ממש דוקא (והרי מעשה שייך גם בקטן), פעולה שתוסיף לו טובה ביחס למעמדו ומצבו עד עתה.

ועל ידי זה יהי׳ “כלי” ראוי שיפעול המשכת הברכות האמורות, וכמבואר בכמה מקומות דענין ה”כלי” על–פי תורה הוא, דלא זו בלבד שמקבל מה שנותנים לתוכו, אלא שהוא עצמו “תובע” שהענינים שצריכים להיות מושפעים אליו ינתנו לו בזריזות הכי גדולה, ובמדה רבה ביותר, ובאופן הכי מואר וגלוי, בטוב הנראה והנגלה.

ובפרטיות יותר — בנוגע לפועל:

הנקודה הנ”ל אודות עשיית ה”כלי” לברכותיו של הקב”ה, בנוגע לעניננו היא, דאף על פי שנוסעים ונפרדים, בכל זאת כל אחד ואחת צריך לזכור במחשבתו, את כל אלו שעימם נפגשו במשך הזמן שהיו כאן ביחד.

ובפרט שהיו ביחד במשך חודש תשרי וערכו ביחד הן את הימים הנוראים והן ימי השמחה, והתוועדו ביחד באותה סוכה, ובפרט בשמחה דשמחת–תורה ושבת בראשית שבאה בסמיכות לשמחת–תורה

[ומ”בראשית” — התחלת כל השנה — הרי זה נמשך על כל השנה כולה, ויתירה מזו: לא זו בלבד שעניני חודש תשרי נמשכים על כל השנה, אלא מכיון שיהודי הולך הלוך ומוסיף, הלוך וגדל, בתוספת חיות ובאופן עוד יותר יהודי ועוד יותר מואר — הרי ישנה ההוספה בזה מיום ליום, ואפילו משעה לשעה].

ונוסף על–זה — גם כאשר מתאספים פעם נוספת כדי לומר “צאתכם לשלום”, מדגישים שהיציאה והפרידה (“צאתכם”) היא — “צאתכם לשלום”, דהיינו מתוך כוונה להוסיף ולהעלות בכל עניני טוב ועניני יהדות, ועל אחת כמה וכמה — ב”כלל גדול בתורה” — “ואהבת לרעך כמוך” לעשות טובה לכל אחד ואחת מישראל ולכל ישראל ככל האפשרי: לכל לראש — טובה בפועל על–ידי עצה טובה, או בממונו וכיו”ב, שבאם אפשר לעשות זאת בפועל — הרי בודאי יש לעשות כן כמובן מעצמו, אבל גם כשאין צורך בזה, והזולת איננו נצרך לטובה בפועל, ובנדון–דידן — כשנמצאים בריחוק מקום, בכל–זאת ברור שעצם המחשבה הטובה אודות יהודי, פועלת שהקב”ה יוסיף עוד יותר בכל עניני טוב לאותו יהודי שיהודי אחר חשב עליו מחשבות טובות ואיחל לו את כל הברכות שבעולם.

ואפשרות זו נתונה לכל אחד ואחד מדי יום ביומו, ועל כל פנים — מדי פעם בפעם, ובפרט בזמני סגולה — להזכר אודות יהודים אלו שהיה ביחד אתם בימי חודש תשרי (ועד שבת בראשית וערב ראש חודש מרחשון שהוא כבר לאחר שבת מברכים חשון) — לחשוב במעלותיהם, שעל ידי זה יהיו מעלותיהם בהתעוררות יותר.

וכאמור — זה גופא ממשיך את ברכותיו של הקב”ה בראותו שבני ישראל הם “כולנו כאחד”, ואזי יש ל”אבינו” שבשמים את התענוג הגדול ביותר, כפתגם אדמו”ר הזקן שנשיא דורנו סיפר וציוה להדפיס — אשר התענוג הגדול ביותר של הקב”ה הוא בראותו דאף על פי שבניו (“כולנו”), מפוזרים במקומות שונים ומתעסקים, לפרנסתם, בענינים שונים, ומחולקים גם בשליחותם בעולם — הנה, ביחד עם זה, הרי בכל השייך ליהודי אחר נמצאים כולם במצב ד”כולנו כאחד”, ולא רק “כאחד” סתם, אלא “כאיש אחד בלב אחד”.

ועל ידי זה יתוסף עוד יותר בכל הברכות, בנוגע לכל בני ביתו דכל אחד ואחת, וכמובן — גם בנוגע לעצמו.

והדגשה נוספת בזה — בעמדנו בשנת “הקהל”, אשר כל השנה כולה מזכירה לכל אחד ואחת מישראל לחפש דרכים איך להתאחד עם יהודים נוספים ולקשרם עם הקב”ה, תורתו ומצוותיו, וזה גופא מוסיף ומאחד את כל אחד ואחד מהם עם כל אחד ואחד ועם כלל ישראל, וכל זה — מלבד החיזוק והברכה המיוחדת מאת הקב”ה שניתנת בשנת “הקהל”.

 

ה. ויש להוסיף ולפרט, אשר (כמדובר בארוכה ביום השבת קודש) הברכה היא באופן ד”נח נח” שני פעמים, היינו שכל הענינים באים הן מתוך מנוחת הנפש והן מתוך מנוחת הגוף — מנוחה בכפליים — מצד הנפש ומצד הגוף, והן ברוחניות והן בגשמיות, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולת.

ויש לקשר זה במיוחד לכינוס זה שנערך באור ליום השלישי שהוכפל בו כי טוב, טוב לשמים וטוב לבריות, כמדובר כמה פעמים, ובפרט שגם סיום כינוס זה הוא (כרגיל) על–ידי מינוי כל אחד ואחת מאתכם ומאתנו כשליח לצדקה שענינה הוא — התאחדות הנותן עם המוסד, או האדם מקבל הצדקה, עד שנעשים למציאות אחת עם כללות המוסד וכל חברי המוסד, וכל זה — בתוספת המעלה ד”ברוב עם” שיש בה ענין מיוחד בדבר גדול כמצות הצדקה.

וכפי שרואים במוחש בטבע בני אדם, גם לא יהודים, שכאשר יש להם מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, אזי כל מעשיהם הם בשלימות יותר ובהצלחה יותר, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לבני–ישראל, “בנים אתם לה׳ אלקיכם”, שעל כל אחד ואחד מהם נאמר “ועמך כולם צדיקים”, וכל אחד ואחד מהם הוא בכלל הפתגם דנשיא דורנו אשר בבואם מחודש תשרי, מתחילים הם לפרוק את המטען (“פאַנאַנדער פאַקן די פעלקאַך”) שקיבלו מהקב”ה במשך החודש, “מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה”, בכל טוב רוחני וגשמי, ומעמידים (בסיום החודש) כל ענין מהברכה והטוב במקום המתאים, כך שהטוב והברכה יפעלו במקסימום האפשרי.

ומכיון שכל זה בא באופן ד”נח נח” — מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, מובן שזוכים גם לקבלת ברכותיו של הקב”ה בבני חיי ומזוני רוויחא, ובכולם “רוויחא”, אפילו ביחס ל”רוויחא” גופא.

ו. ומ”נח נח” באים ל”לך לך”. והענין בזה:

על הכתוב “לך לך” מבואר בדא”ח — ויש לקשר זה גם עם נסיעה והליכה זו שנוסעים עתה — דהיינו “לך־לך”, אל עצמך, כלומר:

בשעה שאברהם אבינו, היהודי הראשון, הלך, הנה לעיני אומות העולם הי׳ נראה שהולך ממקום למקום, ממדינה למדינה ומעיר לעיר, אבל באמת (וכביאור החסידות) ההליכה (“לך”) היתה הליכה למקום שאליו הי׳ צריך להגיע — “לך”, היינו שהי׳ הולך ונעשה קרוב יותר, באופן פנימי יותר אל עצמו, אל פנימיות נפשו שהיא “חלק אלקה ממעל ממש”.

וממילא מובן המשך הכתוב — דכאשר יהי׳ “לך לך”, על–פי ביאור החסידות, יהי׳, ממילא, “ואברכה גו’”, היינו שהקב”ה מבטיח דאם יהי׳ “לך לך” יומשכו ממנו יתברך כל הברכות בכל המצטרך.

ובפרטיות: מתחיל מ”נח נח” בכפליים, כל טוב רוחני וכל טוב גשמי, ועד שכל עמי הארץ, מכל האומות, רואים שבני–ישראל מבורכים הם בברכה ההולכת ומיתוספת מדי יום ביומו גם בענינים גשמיים שאינו יהודי יש לו מושג בהם, ועד שזה פועל, ממילא, שגם הם עושים כל התלוי בהם כדי לסייע לבני–ישראל, בדרך הטבע, בפרנסתם ובכל צרכיהם (אשר מפני הגלות יש צורך, לע”ע, שאומות העולם יסייעו לבני–ישראל בפרנסתם), דמכיון שאומות העולם רואים את ברכות הקב”ה לבני–ישראל הרי זה משפיע עליהם, עד שאין צורך לבקש את עזרתם, והוא עצמו אומר, דלא זו בלבד שהוא שמח לעזור, אלא שזהו בעיניו כבוד הכי גדול והאושר הכי גדול — שביכלתו לעזור ליהודי (באותם ענינים שמפני הגלות צריך להגיע לאומות העולם, כנ”ל), ולכן, מובן שהסיוע הוא בדרך כבוד ועונג, ללא כל קושי, ומתוך שמחה וטוב לבב.

ועל דרך זה בכל הברכות וההשפעות, שמפני איזו סיבה שתהי׳, מקבלים אותם על–ידי אומות העולם או על–ידי טבע העולם, ועל אחת כמה וכמה — כל הברכות הנמשכות מחודש תשרי

— שכל זה בא מתוך עונג אמיתי ומתוך בריאות אמיתית, ללא שום דאגות כלל וכלל, ואדרבה — רואים בעיני בשר השגחה פרטית בטוב הנראה והנגלה ו”הטוב לנו” דוקא.

 

ז. והנה, כאשר זוכים לקבלת כל הברכות, אזי המוח והלב פנויים, מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף — להיות מסורים להפצת היהדות והחסידות, הפצת המעיינות, מתוך שמחה וטוב לבב, ובהצלחה רבה ומופלגה.

ובכלל זה — השליחות המיוחדת, של כל אחד ואחת מאתנו, ושל כל כלל ישראל, בשנה זו, שנת “הקהל” (כאמור) — לחפש הזדמנויות לפעול ב”הקהל”, דהיינו שלא להמתין עד שיעוררוהו פעם אחר פעם, אלא כל אחד ואחת, האנשים הנשים והטף, צריך ללכת ולחפש בעצמו הזדמנויות לאסוף חברים (והנשים — חברות) שביכלתו להשפיע עליהם.

ולכל לראש — על–ידי היותו דוגמא חי׳ לכל, למבוגרים ולקטני קטנים, מה הם חיים יהודיים, וכמו–כן השפעה בדיבור, ובודאי יצליח, שהרי “דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב” ופועלים פעולתם, ובפרט שגם כל הנמצאים בסביבתו עושים כן ואף הם פועלים בכיוון זה.

ובפרטיות יותר:

כל אדם, יהי׳ מי שיהי׳ הוא בעל השפעה על מספר מסויים של אנשים או ילדים וביכלתו לפעול עליהם שיוסיפו יותר בכל עניני יהדות (וכאמור — התחלת ההשפעה היא שיהי׳ דוגמא חי׳).

ובודאי יצליח בזה בהצלחה רבה ומופלגה, הרבה יותר מן המשוער (כפי שדובר בארוכה בהתוועדויות שלפני זה).

ו”המעשה הוא העיקר”:

עתה, כאשר כל אחד ואחד חוזר למקומו, בא הזמן למעשה בפועל, שהרי כל אחד ואחד נוסע לעירו, לשכונתו ולחוג שלו, ששם הוא בעל השפעה, וממילא מוטלת עליו החובה לעסוק בזה בפועל.

ולהוסיף דהפעולה בזה לא צריכה להיות, ח”ו, מפני שמישהו מכריח לעשות, אדרבה — הוא עצמו מרגיש ברגש פנימי, דרישה ותאוה גדולה ביותר, להקהיל יהודים לעניני יהדות, לעשות טובה ליהודי ולהשפיע (על–ידי היותו דוגמא חי׳) על עוד יהודים, החל מביתו ומשפחתו ועד לכל השכונה, ולשאר השכונות והערים עד לכל המדינות.

ועד אשר פעולות אלו יביאו לידי כך שבמהרה בימינו ממש יסיים הקב”ה את ה”הקהל” שלו ויקויים, בפועל ממש, “ואתם תלוקטו לאחד אחד”, היינו שהקב”ה לוקח את כל אחד ואחת מישראל, האנשים והנשים והטף, וקטני קטנים בכלל, בידו ומוביל את כולם ביחד, לקראת הגאולה, כך שכל ישראל נפגשים בדרך (כנ”ל ס”ב), שהרי כולם הולכים בכיוון אחד ומתקרבים לגאולה, ובהמשך לזה, ממהר הקב”ה, “אחישנה” ב”אחישנה” גופא, ומזרז את שלימות הקיום ד”ואתם תלוקטו לאחד אחד”.

והתחלת הזירוז היא על ידי זה שנותן בכל אחד ואחת מישראל, ובכלל ישראל, חיות בעבודתם ב”הקהל”, וזריזות זו (באופן ד”אחישנה” שב”אחישנה”) ממהרת עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, ובקרוב ממש נפגשים כולם בארץ הקודש, “ארץ אשר גו׳ תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה”, ושם גופא — בירושלים עיר הקודש “קרית מלך רב”, ושם גופא — כולם ביחד — בהר הקודש, הר הבית, ובבית–המקדש — “מקדש אדנ–י כוננו ידיך”.

ושם מתגלה הקב”ה בגילוי פנימי יותר ובהוספה “באור פני מלך חיים”, מלבד לוחות הברית וארון הקודש — בקודש הקדשים.

וכל זה כאמור — במהרה בימינו ממש, ו”לא עיכבן אפילו כהרף עין”.