הרבי: לשאול את המומחים. לא את החולה

בחורף תשל”א סערו הרוחות בעולם היהודי בעקבות משפט לנינגרד, בו נידונו שני יהודים למוות ותשעה יהודים למאסר עולם, ובכל רחבי העולם נערכו הפגנות סוערות נגד המימשל הרוסי • הרבי התנגד נחרצות להפגנות, ואמר כי הן אינן מועילות, ורק מזיקות ליהודי רוסיה. באחת משיחותיו התבטא הרבי כי אין להתחשב בדעתם של יהודי רוסיה, כפי שאין מתחשבים בדעתו של חולה שצריך לעבור ניתוח • לאחר ההתוועדות העיר הרב יהודה לייב גרונר, מזכירו האישי של הרבי, לדברי אדמו”ר הזקן ועוד מהראשונים בקשר לחולה, ופתח התכתבות מרתקת שנמשכה הלוך ושוב • “בית משיח” מביא את ההתכתבות המלאה, עם הרקע ההיסטורי של הפרשייה, בפירסום ראשון

נראה היה כי ההפגנות ומברקי המחאה הרבים הועילו, שכן כעבור שבוע, ביום שישי ד’ טבת, הקל בית המשפט העליון של הפדרציה הסובייטית בעונשם של חוטפי המטוס בלנינגרד, וגזרי הדין הומתקו ל–15 שנות מאסר.

אולם במקביל, הוחרף הלחץ של השלטון הסובייטי על יהודי ברית המועצות. ביום בו הפגינו 6000 אמריקנים ליד בנין משלחת ברית המועצות לאו”ם בקריאה “שלח את עמי - נעצרו 40 צעירים יהודים בלנינגרד באשמה שהשתתפו בקבוצות ללימוד עברית. המצב הלך והחמיר. בכ”ה טבת קבלו אלפי יהודים שהגישו בקשות עליה, מכתבי איום בהם נאמר: “מזוהמים, הסתלקו מארצנו המקודשת”. ובז’ שבט זומנו יהודים רבים בעיר וילנה לחקירה בקג”ב, ונאמר להם שיאבדו את משרותיהם אם ימשיכו בפעילותם למען העלייה.

במבט לאחור נראה, כי גלי המחאה אולי עזרו לאותם שני יהודים שנידונו למוות, אך אין ספק כי הלחצים שהפעילו מדינות המערב על ממשלת מוסקבה בעניין, גרמו לה רק להחריף את המאבק נגד היהודים, ובסך הכולל גרמו לנזק בל–ישוער. באותם ימים לא היה אפילו מנהיג אחד שראה נכון את המצב. כל המנהיגים אימצו כל מיקרופון מזדמן והשתלחו במנהיגי ברית המועצות, מבלי לדעת שבעצם בכך הם מחריפים את המצב.

כולם, חוץ מאחד ויחיד. הרבי.

הרבי ראה את המצב ההולך ומחמיר, והחל במגעים נמרצים עם כל הנוגעים בדבר, בנסיון לשכנעם שלא להגיב בהפעלת לחצים פומביים מול ממשלת מוסקבה. בתחילה פעל הרבי בחשאי בנושא זה, אולם כאשר עברו כמה שבועות והמנהיגים היהודיים לא הקשיבו לקול הבודד הזועק מברוקלין, פוצץ הרבי את הפרשייה בעיצומה של ההתוועדות הגדולה במוצאי שבת י”א שבט.

הרבי: לשאול את המומחים. לא את החולה

שעה ארוכה התייחס הרבי לטענות מארגני ההפגנות, וחשף יותר מטפח מהידוע לו על מה שמתרחש מאחורי מסך הברזל. במסגרת כתבה זו נתמקד באחת הטענות שהרבי ציטט בשם מארגני ההפגנות, שהובילה להתכתבות הלכתית מרתקת בין הרבי למזכירו האישי, הרב יהודה לייב גרונר:

אחת הטענות העיקריות של מארגני ההפגנות הייתה, שהיהודים הנמצאים ברוסיה טוענים כי ההפגנות בכל רחבי העולם - הן הדרך הטובה ביותר להשפיע על הרוסים. הרבי התייחס לכך בהתוועדות והוכיח עד כמה טענות אלו מגוחכות:

כולם יודעים שיהודי הנמצא תחת משטר דיקטטורי באותה מדינה - לא שייך שהוא יחקור מה קורה במסדרונות המימשל. שם, הוא לא מעז לחקור על שיטותיה של המשטרה המקומית, ואפילו לא על מה שמתרחש בקצה השני של העיר! הרי זה ממש מגוחך לומר שיהודי הנמצא שם הצליח לדעת במדוייק את הלך רוחם של מעצבי המדיניות בקרמלין…

אני שוחחתי עם יהודים שבאו משם, אמר הרבי, והם אמרו לי בפירוש שיהודי ברוסיה לא יכול לדעת מאומה מהמתרחש במסדרונות הקרמלין. ולא משום שהוא איננו רוצה. פשוט אין לו כל אפשרות לברר זאת, כי אם הוא רק יתחיל להתעניין במתרחש שם - הוא יישלח מייד לכלא!

- מי שמתעניין במדיניות הקרמלין וקורא את העיתונים המתפרסמים בלונדון או בניו–יורק, יודע על המתרחש שם יותר טוב מיהודי המתגורר חמישים שנה במוסקבה.

אינני מתפלא על יהודי רוסיה התומכים בהפגנות - אמר הרבי - שהרי זהו טבעם של בני–אדם, שכשכואב - צועקים. הצעקה אינה מפחיתה מעוצמת הכאב, ובכל–זאת צועקים, כי זהו טבעם של בני–אדם…

בהשגחה פרטית, אמר הרבי, סיפר לי אחד ממארגני ההפגנות על אחד מקרוביו שאינו חש בטוב ואמור לעבור ניתוח. שאלתי אותו אם הוא כינס דיון של רופאים לפני שהוחלט על ניתוח, והוא השיב בחיוב. כששאלתי אותו אם הוא שיתף את החולה בדיון - הוא הביט עליי כעל אדם שלא מן היישוב…

- הוא עצמו הביע תמיכה נלהבת בהפגנות בטענה שזוהי דעתם של היהודים ברוסיה, ובה בעת הוא מספר לי את הסיפור הנ”ל… חשבתי שהוא יתפוס את האבסורד שבטענתו, ושאלתי אותו שוב אם הוא שיתף את החולה בדיון על מצבו הרפואי. הוא השיב בשלילה מוחלטת. שאלתי, מדוע הוא לא מתחשב בדעתו של החולה, והרי מדובר ביד שלו, ברגל שלו, ומה ההיגיון להתייעץ עם אנשים זרים המתעניינים במצבו של החולה בצמוד לסכום הכסף שקבלו? לכאורה, לכל לראש היו צריכים להתייעץ עם החולה?!

הוא התפלא על שאלתי ואמר: ‘מה אתה מדבר? הרי החולה לא מבין כלום בחכמת הרפואה!’. אמרתי לו ‘נו’, אבל זה לא עזר… אמרתי לו שוב ‘נו’, וגם זה לא עזר, עד שלא הייתה ברירה והייתי צריך להצביע לו על הגיחוך שבטענתו אודות יהודי רוסיה: יהודי רוסיה משתוקקים לצאת מרוסיה; זה אכן היד שלהם, הרגל שלהם, וזה טבעי מאוד שהם מבקשים לערוך הפגנות למענם, אבל זאת לא טענה רלוונטית כאשר הגישה הנכונה להצלתם עומדת לדיון - בזה אין להם שום הבנה! בדיון כזה שואלים את המומחים!

לאחר ההתוועדות, הכניס הרב יהודה לייב גרונר פתק לרבי, ובו שאל בקשר לדברי הרבי, שאין להתחשב בדעתם של יהודי רוסיה, כפי שאין שומעים לחולה, אלא לרופא - שלכאורה, אדמו”ר הזקן פסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן שכ”ח סעיף י”ב: חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית, ורופא אומר אין צריך - שומעין לחולה, כי לב יודע מרת נפשו. ואם הרופא אומר שאותה התרופה מזיק - שומעין לרופא (לא נתבאר איך הדין באם רופא א’ אומר שיזיק והשני אומר שלא יזיק, אם זהו כמו באכילת יום הכיפורים שהמחליט הוא החולה).

ועל דרך זה בהל’ יוהכ”פ סימן תרי”ח סעיף א’: אם החולה אומר שצריך לאכול, ואפילו ק’ רופאים אומרים לא ושאוכל זה יזיק לו - שומעין להחולה, כי לב יודע מרת נפשו.

הרי ששיטת אדמו”ר הזקן שגם בנוגע לתרופות - החולה נאמן וכו’.

השיב על כך הרבי, כדרכו בקצירת האומר: “בענין ששייך לומר שהוא מבין”.

זאת אומרת, שפסק רבינו הזקן הוא רק בנוגע לחולה שמבקש תרופה מסויימת, שבזה ייתכן והחולה מבין, ולכן שומעים לחולה. אבל בעניין יהודי רוסיה, הרי הרבי דימה את זה לחולה שצריך ניתוח, וכאשר לא שייך לומר שהחולה מבין בזה - לא שואלים את החולה, אלא רק את הרופאים המומחים, ועושים כהוראתם.

ולאחר שהרבי הסביר באריכות בנוגע ליהודי רוסיה, שלא שייך כלל וכלל שיבינו מה יכול להשפיע על המימשל ומה עשוי להזיק - לכן, אין להתחשב כלל בדעתם, אלא רק בדעת המומחים.

הרדב”ז: שומעים לחולה, כיוון ש”לב יודע מרת נפשו”

הרב גרונר עיין במקור הדין של רבינו הזקן - בשאלות–ותשובות הרדב”ז (רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, מנהיגה הרוחני של יהדות מצרים לפני כארבע מאות שנה), והבין מדבריו כי מאחר ו”לב יודע מרת נפשו”, שומעים לחולה למרות שאינו מבין בענייני רפואה. וכך כתב הרב גרונר:

כ”ק אדמו”ר שליט”א הואיל לציין על שאלתי בענין ההפגנות, משולחן ערוך אורח–חיים סימן שכ”ח וסימן תרי”ח, ששומעין לחולה ולא לרופא, כי יודע לב מרת נפשו - “בעניין ששייך לומר שהוא מבין”.

בשו”ת הרדב”ז ח”ד סי’ ס”ו (מקור דין הנ”ל): אם אמרה צריכה אני, אפילו שיש שם חכם ורופא שאומר אינה צריכה - לה שומעים, והוא הטעם לשאר חולאים, דלב יודע מרת נפשו. דאף על גב דרוב חולים אינם בקיאים בחולי שלהם - יש מקצת שבקיאים, ושמא זה מן המעוט, וספק נפשות להקל. ולא הלכו אחרי הרוב בפקוח נפש . . ועוד ראי’ מלשון רבינו תם ז”ל שכתב וזה לשונו: וכי חולים נביאים הם? בקיאים הם? אך כיוון שיודע החולה או החי’ [היולדת] שהוא שבת או יום הכיפורים, ואומר צריך אני ואינו יכול לסבול מחמת החולי - מאכילים אותו, ואפילו סבורים החולים שאינם מסוכנים . . בין לעשות לו שאר תרופות . . אין צריך לומר אם התרופה ששאל החולה הוא מהדברים שרגילין לעשות לאותו חולי, דפשיטא דלחולה שומעין ולא לרופא, אלא אפילו אינו מהדברים שרגילים לעשות - שומעין לחולה משום לב יודע מרת נפשו. עד כאן לשון הרדב”ז.

והוסיף הרב גרונר, שהמושג של “לב יודע מרת נפשו” מובא לא רק בנוגע לחולה, אלא גם לגבי אדם הנתון במיצר - וכפי שמובא בשמות רבה פרק יט, א: “לב יודע מרת נפש . . שהלב מרגיש בצרה שהוא מיצר”.

ובהתאם לכך, שאל הרב גרונר, נראה שסומכים על החולה (או שאר מרת נפש) מפני הרגשתו, ואינו תלוי בבקיאותו או הבנתו.

בנוסף ציטט הרב גרונר את דברי אדמו”ר הזקן בסימן תרי”ח: “ואף על פי שהחולה בעצמו אומר שאינו צריך - אין אמירתו נחשבת לכלום . . דשמא מחמת טירוף הדעת הוא אומר כן, שאינו מרגיש בחליו וכו’”, ודייק הרב גרונר, ש”אין אומרים סברא זו להיפך, כשאומר שצריך, נגד מאה רופאים שאומרים אינו צריך, ועוד שיזיק לו, אלא שומעים לו”.

הרבי: דעת הרדב”ז, רק כששייך לומר שהחולה מבין

כדרכו בקודש, השיב הרבי בקצרה, ותוך כדי הדגשת קטעים מתוך מכתבו של השואל:

תחילה הדגיש הרבי בתוך תשובתו הקודמת (שצוטטה בראש מכתבו השני של הרב גרונר), את המילים “ששייך לומר [שהוא מבין]” - היינו, ששומעים לחולה, רק כאשר שייך לומר שהוא מבין.

אחר–כך הדגיש הרבי את המילים הבאות מתוך דברי הרדב”ז עצמו: “יש מקצת שבקיאים, ושמא זה מן המעוט”, והוסיף בכתי”ק: ה”ז ממש כהנ”ל [הרי זה ממש כהנזכר לעיל] - היינו, שמדברי הרדב”ז מוכח בדיוק כפי שכתב הרבי בתשובתו הקודמת, ששומעין לחולה רק כאשר שייך לומר שהוא מבין. שהרי, הרדב”ז אינו אומר שלא אכפת לנו אם החולה מבין או לא. אלא, שמכיוון שיש מקצת בקיאים, שמא זה מן המיעוט שבקיאים. ובמילים אחרות: היות ושייך לומר שהוא מבין (שהרי יש מיעוט שמבינים) - לכן, סומכים על דעת החולה. אבל כאשר לא שייך כלל שהחולה יבין, כמו בניתוח או בנמשל - יהודי רוסיה, שלא שייך כלל שיבינו מה משפיע על יהדות רוסיה, הרי בזה צריכים לסמוך אך ורק על המומחים.

בהתאם לזה, הקיף הרבי את מה שהסיק הרב גרונר ש”אינו תלוי [בבקיאותו או בהבנתו]”, וכתב: ?! הרי מפורש הפכו ברידב”ז. - כנ”ל, שמדיוק לשונו של הרדב”ז מוכח שרק בגלל שחוששים שהחולה אכן בקיא או מבין, לכן שומעים לו.

ומה שציטט מדברי אדמו”ר הזקן בהלכות יום הכיפורים, וניסה להסיק משם שכאשר החולה אומר שצריך לאכול, שומעים לו אפילו כאשר הרופאים אומרים שיזיק לו - הקיף הרבי את המילים “ועוד שיזיק לו”, והעיר בכתב יד קודשו: הא מנ”ל [מניין לו]?!

הרבי: יש הבדל בין אוכל, לניתוח

בהמשך למענה הרבי, הכניס הרב גרונר פתק נוסף ובו התייחס לשני נושאים:

א. בנוגע לדיוקו של הרבי בדברי הרדב”ז, שהסיבה העיקרית לכך ששומעין לחולה, היא משום שחוששים שמא הוא בקיא (וממילא אין להוכיח מכאן למקרה שברור שהחולה אינו בקי כלל) - שאל הרב גרונר: הרי הרדב”ז מצטט גם את רבינו תם, שכותב “וכי חולים נביאים הם? בקיאים הם?”, ואף על פי כן שומעים לחולה [משמע, שגם כאשר ברור שהחולה אינו בקי בעניין]. וכן מביא הרדב”ז ששומעין לחולה אפילו אינו מהדברים שרגילים לעשות וכו’ [ובדברים כאלה לכאורה ברור שהחולה אינו מבין]. ועוד, דבשולחן ערוך מצינו גדר ‘בקי’ בנוגע לשני רופאים, אבל לא בנוגע להחולה עצמו, ושם שומעים לו משום ד”לב יודע” [זאת אומרת, שמכיוון שבשולחן ערוך לא נזכר כלל המושג ‘בקי’ בנוגע לחולה, ולאידך צויין ששומעין לחולה משום ד”לב יודע מרת נפשו” - משמע שהסיבה היחידה לכך ששומעים לבקשת החולה, היא משום ש”לב יודע מרת נפשו”, ולא משום שחוששים כי החולה בקי].

ב. ובקשר למה ששאל הרבי “מניין לו” ששומעין לחולה גם כאשר הרופאים אומרים שיזיק לו - ציטט הרב גרונר משולחן ערוך רבינו הזקן סימן תרי”ח סעיף א: “ולפיכך אפילו מאה רופאים אומרים שאינו צריך לאכול ואפילו הם אומרים שהמאכל מזיק לו - שומעין לחולה”.

הרבי הקיף בעיגול את המילה “שהמאכל [מזיק לו]”, וכתב: כי בעניני מאכל להשביע רעבונו שהוא רעב - הלב יודע מרת נפשו אבל מהי השייכות לריפוי ע”י [על ידי] סממנים וניתוח - שאין לו כל מושג וידיעה בהם.

וע”ד [ועל דרך] שיודע אם אחזו בולמוס ולמַה ומאכילין אותו אפילו דבר המזיקו ודאי בשביל לשמור חייו.

ההלכה היא, שאדם שאחזו בולמוס (רעב חולני, תאווה גדולה מאוד למזון) - מאכילים אותו אפילו דברים טמאים. אמנם מובא שכאשר יש לפניו שני מיני איסורים, אחד חמור מחבירו, מאכילין אותו הקל תחלה. אבל זה דווקא כאשר הבולמוס הוא לאוכל באופן כללי. אבל כאשר האדם יודע ומרגיש שאחזו בולמוס למשהו מסויים - מאכילים אותו את הדבר המסויים ההוא, אפילו אם מדובר בדבר המזיקו. כיוון שאם לא יאכל - עלול למות, ועדיף שיינזק מעט מאשר ימות.

כך גם כאשר חולה מרגיש בעיצומו של יום כיפור שעליו לאכול - כיוון שהצורך שלו באכילה הוא צורך חיוני ונפשי, לכן, אפילו אם הרופאים אומרים שהמאכל מזיק לו - שומעים לחולה, ונותנים לו את המאכל ההוא. כיוון שכנ”ל, עדיף שיינזק מעט, מאשר תצא נפשו.

שלילה החלטית

הרב גרונר, שהבין מתשובת הרבי, שיש הבדל בין אכילה לתרופה, המשיך לשאול, וכך כתב בפתק הבא:

כ”ק אדמו”ר שליט”א הואיל לחלק בין אכילה (דשייך לומר על זה יודע לב מרת נפשו) מה שאין כן בנוגע לריפוי על ידי סממנים וכיו”ב “מהי השייכות”.

ולכאורה, חילוק זה הוא יסוד השאלה ששאלו את הרדב”ז, וז”ל: ויש מקצת נבונים שאמרו דלא דמיא כלל [לאכילה ביום הכיפורים] דבשלמא גבי אכילה שייך למימר שפיר לב יודע מרת נפשו, אבל לגבי שאר תרופות אין החולים בקיאים בחולי שלהם, ולבקיאים שומעים ולא לחולה, ואף על גב שקיימא לן ספק נפשות להקל, אין כאן אפילו ספק וכו’.

ועל זה באה תשובתו וזה לשונו: אותם שאומרים דאין מחללין על חולה שיש בו סכנה בזמן שאומר צריך אני, אפילו שרופא אומר אין צריך, מקילין בפיקוח נפש דאין רוח חכמים נוחה מהם, שאמרו הנשאל הרי זה מגונה והשואל כאילו שופך דמים. ומסיים שם: הכלל העולה מדברי אלה דטעמא דלב יודע מרת נפשו שייך בין באכילה בין בתרופה וכו’.

וכן פסק רבינו הזקן בסימן שכ”ח סעיף י”ב: חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר אין צריך - שומעין לחולה כי לב יודע מרת נפשו.

ועוד, שהרי הרדב”ז שם כותב שאפילו אם החולה מבקש תרופה שאינו מהדברים שרגילין לעשות, שומעים לחולה משום לב יודע מרת נפשו.

במענה, הקיף הרבי את המילים “ומסיים שם”, והוסיף: דאפשר הוא מהמיעוט דבקי - משא”כ [= מה שאין כן] בשלילה החלטית דאפשריות זו.

כאשר מעיינים בתשובת הרדב”ז, אפשר לחלק אותה לשני חלקים - בחלק הראשון הוא משיב על השאלה שנשאל, ומביע את דעתו. ואילו בחלק השני, מביא סימוכין לדבריו מגדולי הראשונים, כמו המרדכי, רבינו תם והרמב”ן. בסיומו של החלק הראשון, מדגיש הרידב”ז, שהסיבה העיקרית לפסיקתו ששומעין לחולה גם בנוגע לתרופות - היא משום שיש חולים שבקיאים בתרופות, ואנו חוששים שאף חולה זה בקי בתרופות.

מכאן לומד הרבי, שכאשר מדובר בסיטואציה בה ברור שהחולה אינו מבין כלל וכלל, אין להתחשב בדעתו, וצריכים לעשות כהוראות המומחים בלבד.

[ואולי הקיף הרבי את המילים “ומסיים שם”, גם כדי לרמז לסיום החלק השני בתשובתו של הרידב”ז, ששם מפורש “שיש חילוק” בין אכילה לתרופה: “שאם אמר צריך אני לאכול - אפילו שאמר הרופא שהמאכל יזיקהו, שומעין לחולה, דלב יודע מרת נפשו, אבל אם אמר צריך אני לרפואה פלונית, ורופא אמר שאותה תרופה יזיקהו - שומעין לרופא, משום סכנת חולה, ואפי’ בחול” [וכן פסק אדמו”ר הזקן ש”אם הרופא אומר שאותה התרופה מזיק לו שומעין לרופא”, ומקורו ברידב”ז]. - ומכיוון שבנידון יהודי רוסיה, הביא הרבי את דעתו בתור מומחה, שההפגנות מזיקות ליהודי רוסיה, הרי ברור לדעת הרידב”ז, שאין שומעין לחולה, אלא למומחה!].

*

מתשובות הרבי עולה כי כאשר החולה מבקש לאכול מאכל מסויים - שומעים לו, אפילו אם הרופאים אומרים שהמאכל הזה עשוי להזיק לו, מכיוון שאכילת המאכל נוגעת לחיי נפשו, וזה אומרים “לב יודע מרת נפשו”. כאשר החולה מבקש תרופה מסויימת והרופא אומר שאינו צריך - שומעים לחולה, מכיוון שיש חולים שבקיאים בתרופות, ומכיוון ששייך לומר שגם חולה זה מבין - אומרים גם בזה ש”לב יודע מרת נפשו”, ושומעים לחולה [וכאשר הרופא אומר שהתרופה תזיק - שומעים לרופא].

אבל כאשר החולה צריך לעבור ניתוח, מסוג הטיפולים שאדם רגיל אין לו שום מושג וידיעה בהם - לא שומעים לחולה כלל וכלל, אלא מתייעצים עם הרופאים המומחים, ועל החולה לעשות כל מה שהרופאים המומחים יחליטו.

ולכן, לאחר שהרבי הסביר שיהודי שחי ברוסיה אין לו יכולת לדעת אפילו מה קורה בתחנת המשטרה בשכונתו, ועל אחת כמה וכמה שאין לו שום מושג וידיעה מה מתרחש אצל מקבלי ההחלטות בקרמלין וכדומה - ברור שדינם של יהודי רוסיה כחולה שצריך לעבור ניתוח, שלא מתחשבים כלל וכלל בדעתו, אלא אך ורק בדעת המומחים. וכאשר הרבי קובע כי ההפגנות מזיקות וצריכים להפסיקם - אין משמעות לדעתם של יהודים מרוסיה.

המלך - לב כל ישראל

בעמדנו בשבוע שלפני ב’ ניסן, בו אמר הרבי את השיחה הידועה אודות הכרזת “יחי המלך”, ובה דיבר על כך שהמלך הוא “לב כל ישראל”, אפשר לומר שדברי הרבי בנוגע ליהדות רוסיה לא נאמרו רק בתור “מומחה” לענייני רוסיה. אלא גם בתור “לב כל ישראל”, ש”לב יודע מרת נפשו”:

במשך כל השנים כאב הרבי את כאבם של יהודי רוסיה, ותמיד היו במחשבתו של הרבי. בכל התוועדות מרכזית הזכיר הרבי את יהודי רוסיה הנתונים בצרה ובשבייה, התפלל עבורם ובירך שיזכו לצאת משם בקרוב, והורה לקהל החסידים לומר ‘לחיים’ במיוחד לזכות יהודי רוסיה.

מפעם לפעם האריך הרבי בהתוועדויותיו בתיאור מסירות הנפש של יהודי רוסיה, ודמעות היו זולגות מעיניו, עד שלעיתים היה נשנק בדיבורו. היה זה ביטוי מוחשי לנשיא ישראל שהוא “לב כלל ישראל”.