חשיפה: לראשונה נחשפות הוראות הרבי נוכח “סערת התימנים” - לקבל מאה תלמידים עולי תי

חשיפה: לראשונה נחשפות הוראות הרבי נוכח “סערת התימנים” - לקבל מאה תלמידים עולי תימן לישיבה החב”דית בלוד • “בית משיח” סוקר את אשר אירע מאחורי הקלעים ב”סערת התימנים” נוכח קליטתם בישיבת חב”ד, לצד חשיפת אגרות חדשות מהרבי מה”מ השופכות אור חדש על מאמציו של הרבי בפתרון “סערת התימנים”

 בשנים הראשונות למדינה, הגיעו מאות אלפי עולים מארצות הפזורה לארץ ישראל. המדינה שהייתה קטנה, התקשתה לקלוט את המוני העולים, ואך בקושי אילתרה בעבורם פתרונות דיור במעברות, חלקן עם אהלים.

בד בבד, נעשו מאמצים להעביר את העולים החדשים על דתם. אמנם לא הייתה כזו החלטת ממשלה, אך זו ‘רוח המפקד’ שנשבה מצד ראשי המדינה באותה תקופה. את הביצוע בפועל עשו מדריכים ורכזים שהסתובבו במרכזי הקליטה ובמחנות העולים. אלו לא בחלו באמצעים ועשו כל שביכלתם כדי לקחת את ילדי העולים, שחלקם היו יהודים יראי שמים ושלמים באמונתם, וחלקם בעלי זיקה עמוקה למסורת, והעבירו אותם לקיבוצים, שם העבירו אותם “חינוך מחדש”. הם גם חטפו ילדים מחיק הוריהם (ראה כתבה נרחבת בגיליון זה) במטרה להעבירם למשפחות שאינן שומרות מצוות, בראותם בכך “זכות”. כדי להשקיט את מצפונם, הם הרגיעו את עצמם באמרם כי לילדים תהיה רווחה כלכלית וחינוך טוב יותר מאשר אילו היו נשארו אצל הוריהם.

הרבי מה”מ, שהיה אז בתקופה הראשונה לנשיאותו, כמנהיג ישראל, נחלץ למערכה גם בחזית זו. הרבי לא ניהל מאבקים אלא כדרכו בקודש, עסק יותר בעשייה חיובית. לצד הכאב הגדול על חטיפת הילדים, החל הרבי לדרבן את הנהלת הישיבה שיקלטו את נערי העולים מצפון אפריקה ומתימן כדי לנסות להציל כמה שאפשר. לא בכדי נקראה ישיבה זו באופן רשמי “ישיבה לעולי רוסיה ותימן”.

לא הייתה זו משימה של מה בכך, שכן בראש ובראשונה, מצבה הגשמי של הישיבה היה קשה מנשוא. רק שנתיים חלפו מאז הוקמה ישיבת ‘תומכי תמימים’ בלוד, וחרף המצב הכלכלי, נקלטו עוד ועוד תלמידים עולים חדשים חסידים לצד בני עדות המזרח.

נוכח העברת ילדי העולים על דתם, נחלצו חושים “חבר הפעילים” (כיום “יד לאחים”), והחלו להסתובב במחנות העולים וקראו להורים להשגיח על ילדיהם ולרשום אותם למוסדות חינוך באווירה של תורה ומצוות. הם, שהיו ותיקים בארץ ישראל, הזהירו את ה’חדשים’ מפני מזימותיהם של הציונים. מלאכת התעמולה והרישום נשאו פרי, והם הצליחו למשוך ילדים רבים למוסדות החינוך החרדיים. דא עקא, הנהלת ישיבת ‘תומכי תמימים’ סירבה להכניס תלמידים נוספים מחשש לקריסת הישיבה.

“להפוך את החושך לאור טוב”

בחודש אדר א’ תשי”א, חודש בלבד לאחר קבלת הנשיאות, ביקר הרב אליעזר קרסיק, יו”ר אגודת חסידי חב”ד, אצל הרבי בניו יורק. במהלך ביקורו זכה להיכנס ליחידויות ממושכות בהן קיבל הדרכות מפורטות לגבי פעילות מוסדות חב”ד בארץ הקודש. בין השאר עודד הרבי את העבודה הרוחנית עם העולים החדשים.

בחודש אדר שני תשי”א, כותב הרבי אגרת מפורטת להנהלת הישיבה בלוד ובה מבהיר כי ראשית יש לדאוג לעשות את התלמיד ירא שמים וחסיד, ולאחר מכן ללמדן. בסיום האיגרת מבהיר הרבי כיצד יש לנהוג מול אלו הרוצים להשכיח התורה באותה תקופה:

“ואם ישנם מקומות אשר על ידי גזירות בגלוי או בתחבולות מרמה רוצים ‘לאחוז בתי כנסיות ובתי מדרשות’ ל’השכיח חס ושלום את תורת הוי’ ומצוותיו ולהדיחם חס ושלום מאלוקות’ הנה צריך לדעת אשר בזמן הגזירה דוקא, כאשר רבו ההעלמות וההסתרים, עד אשר שמים אור לחושך […] אז דווקא נותנים כח מלמעלה להפוך את החושך לאור כי טוב”. וכאשר נשמור - עד למסירת נפש - על הקטנים והקטנות, הרי על  פי לשון המדרש, כשיש קטנים, יש גדולים, יש חכמים, יש זקנים, יש תורה, יש בתי כנסיות ובתי מדרשות” [אגרות קודש ח”ד אגרת תתקמט].

הרבי מבקש אפוא מהחסידים להתאמץ בקליטה הרוחנית והנהלת הישיבה נעתרת לקריאת הרבי, אך היא לא מוכנה לאתגר שבו נוצר צורך להכפיל את מספר התלמידים בישיבה.

באותה תקופה כבר נקלטו בישיבה ילדי עולים אשכנזים, תימנים ואחרים, כפי שעולה מרשימת תלמידי הישיבה מיום י”ט באדר ב’ תשי”א, רשימה המונה כמאה תלמידים, כשמונים מהם בתנאי פנימיה, והשאר תושבי לוד.

כאמור, באותם ימים ארגון “חבר הפעילים” פעל רבות בקרב העולים במעברות כדי להביא את ילדיהם לחיים של תורה ומצוות. האמת ניתנת להיאמר, כי באותה תקופה חששו הישיבות החרדיות לקבל כמויות של עולים חדשים, במיוחד מעדות המזרח, מחשש לשינוי אופי הישיבה. הישיבות היחידות שהסכימו לקלוט כמות גדולה של עולים חדשים, היו מוסדות חב”ד ופונוביז’. “חבר הפעילים” הפעילו אפוא לחץ כדי שהנהלת הישיבה תסכים לקבל כמה שיותר תלמידים.

בשלהי חורף תשי”א, הגיע לישיבה בלוד באופן מפתיע הרב ישראל גרוסמן, אז ראש ישיבת קרלין בירושלים ומבכירי “חבר הפעילים”. הוא הודיע למנהל הרב אפרים וולף, כי יש כשמונים תלמידים עולים מתימן המתאימים ללמוד בישיבה וביקש לקבלם. הרב וולף פרש ידיו לצדדים באמרו כי אין לו מיטות, מצעים ובגדים בעבורם. הרב גרוסמן הודיע אפוא, כי הוא ידאג להביא את הנדרש כדי שיוכלו להיקלט בפנימייה. הוא אף הבטיח תקציב עבור שלושת החודשים הראשונים לשהותם בישיבה. נוכח הבטחה זו, הסכים ר’ אפרים וולף לקבל את שמונים התלמידים.

הרב גרוסמן הבטיח שכר לימוד וציוד, והוא עצמו הלך לגייס תרומות לשם כך, בקבלו סיוע מפתיע מהאדמו”ר ה”בית ישראל” מגור, כפי שסיפר לימים: “שבת אחת הגעתי לבית המדרש הגדול של חסידי גור ברחוב רלב”ח, היה זה בשעת הפסקת הלימוד המפורסמת שלאחר תפילת שחרית. נכנסתי לחדרו של האדמו”ר וביקשתי רשותו לשאת דברים בפני הקהל על הנושא הבוער שלשמו באתי. ה’בית ישראל’ נתן את הסכמתו ברצון, ואז הוספתי ואמרתי: ‘אני רוצה שהרבי יבוא יחד איתי, כי אז יהיה לדבריי משנה תוקף’. גם לכך נענה האדמו”ר והלך עמי כשהוא נשאר לעמוד ליד פתח בית המדרש ומאזין לדרשתי במטרה לחזק את דבריי”.

‘חבר הפעילים’ מתלוננים אצל הרבי

בימים הבאים שב הרב קרסיק מארצות הברית, וכאשר שמע על ההחלטה האמורה, שמשמעותה הייתה להכפיל את מספר התלמידים, חשש מאוד שהישיבה תקרוס. בעצה אחת עם חבר הנהלת אגו”ח ר’ פינייע אלטהויז, החליטו לקבל עשרים וחמישה תלמידים בלבד ולא כפי שסוכם. ואכן, בתוך זמן קצר הצטרפו לישיבה עוד עשרים וחמשה תלמידים עולים מתימן.

אנשי ‘חבר הפעילים’ מצדם לא התייאשו, ולחצו על אגודת חסידי חב”ד לקבל לפחות עוד חמישים תלמידים. בשלב זה פנה הרב שלמה נח קרול, מראשי “חבר הפעילים” בתלונה היישר לרבי:

“[ב’ ניסן תשי”א]… והנה אתמול העברנו עשרים וחמישה ילדים מהמעברות, אשר חונכו במעברת הצבא [?] לישיבת לוד. ואנו מספקים לישיבה את הציוד הדרוש, כמו מיטות, מזרונים, שמיכות, סדינים, ומלבד זה תקציב להחזיקם במשך ג’ חודשים. ועוד עלינו לסדר עוד כחמישים ילדים אשר ברצונם ללמוד בישיבה והם מוכשרים ללמוד. אך ישיבת לוד מפחדת לקחתם, כי חוששת היא שכעבור ג’ חודשים לא יהיה לה את התקציב הדרוש, וכך חס ושלום חוששים אנו שלא נוכל להציל את הילדים הנותרים, ואין לנו אפילו בפני מי להשיח את כאב ומרי לבנו. דיברנו עם ועד אגודת חסידי חב”ד ואין ברצונם לקחת בידם לדאוג לחמישים הילדים” [כפר חב”ד גיליון 1576].

הסירוב לקבל תלמידים בישיבה הגיע בנוסף למספר גורמים בארצות הברית, וזה גרם לסערה. בי”ג בניסן שיגר הרבי אגרת אל הרב קרסיק, ובה הורה לקבל את כל התלמידים שמבקשים להיכנס לישיבה (אגרת זו נחשפת כאן לראשונה): “ונא להודיעני תיכף מצב הענין ולעשות הכל לסידור הענין בכי טוב, כי גם לו יהא שיש לכבוד מעלתו שי’ סיבות ונימוקים בהחלטתם, הנה לבד עצם הענין יש להתחשב עם זה שהקול, כפי שיצא כאן, עלול לעשות רושם כביר במדינה זו”.

למרות מכתבו של הרבי, קליטתם של התלמידים התימנים בישיבה החב”דית, עדיין התעכבה מסיבות שאינן ברורות לכותב שורות אלו. עובדה זו הגבירה את “סערת התימנים” בארצות הברית, והרבי שיגר מכתב נוסף מיום ט”ז באייר תשי”א, ובו הורה לקבל את התלמידים התימנים. גם מכתב זה נחשף כאן לראשונה:

“הסערה בענין הילדים התימנים שלא נתקבלו להישיבה דלוד, הולכת וגדולה כאן. והנה בשים לב לזה אשר כפי שמודיעים חלק מהילדים כבר סודרו בישיבות אחרות, ודאי שנחוץ להשתדל בהצלת השאר ולקבלם להישיבה. והנני מקוה לשמוע בשורות טובות אשר הענין נסתדר בטוב”. הרבי הוסיף בכתב יד קודשו: “אם לפי דעתו, צריך לכתוב עוד למי בענין הנ”ל - נא להודיעני”.

בחודשי הקיץ תשי”א התנהלה התכתבות מסועפת בנושא זה בין הנהלת הישיבה לבין הרב יעקב לנדא, אשר כיהן באותם ימים כנשיא ‘חבר הפעילים’. בסופו של תהליך הגיע האישור המיוחל, חתום על ידי מזכיר הישיבה בלוד, הרב חנוך גליצנשטיין: “קיבלנו פקודה מכ”ק אדמו”ר שליט”א מליובאוויטש לקבל תלמידים נוספים מילדי תימן אשר השתדלו עבורם ‘חבר פעילי המחנה התורתי’. פונים אנו בזה אל כבודו שי’ בבקשה לשלוח לישיבתנו תלמידים נוספים מילדי תימן ואנו נקבלם בזרועות פתוחות” [כפר חב”ד גיליון 1576].

בעקבות זאת התקבלו בישיבה החב”דית שהייתה בנויה על תלמידים יוצאי רוסיה - עוד תלמידים רבים מילדי העולים מתימן. באותה תקופה שונה שם הישיבה באופן רשמי מ”תומכי תמימים עולי רוסיה”, ל”תומכי תמימים עולי רוסיה ועולי תימן”.

אולם נראה כי למרות ההשתדלות, הרבי עדיין לא היה שבע–רצון מההשקעה בקליטת כמות גדולה יותר של ילדי תימן במוסדות חב”ד בבחינת ‘צו השעה’. בי”א באייר תשי”ב שוב כותב הרבי במילים נוקבות: “הנני נבהל ונשתומם אשר למרות שדפקתי על ליבם זה כמה פעמים לקלוט יותר ויותר מילדי תימן, כנראה היה זה קול במדבר . . ולמעשה בטח ינקטו תיכף בכל האמצעים הדרושים לתקן הדבר ויעשו זה במרץ המתאים ובלי בטלנות ורשלנות”.

הרבי עוקב מקרוב אחר קליטתם הרוחנית של ילדי העולים

גם לאחר קליטתם של תלמידי התימנים בישיבה, קליטה שדרשה תשומת לב רבה במיוחד, נוכח הפערים והבדלי המנטליות בינם לבין ילדי החסידים, המשיך הרבי לעקוב מקרוב אחר דרך קליטתם והסתגלותם בישיבה. לאורך כל הדרך שיגר הרבי אגרות הדרכה להנהלת הישיבה, ובהן עצות ורעיונות כיצד לקדם את התלמידים התימנים.

במכתב מחודש אלול תשי”א, מדריך הרבי את עסקני חב”ד בדבר הגישה הנכונה לילדי תימן (אגרות–קודש כרך ד עמ’ תסד): “תשומת לב מיוחדה בכל הנזכר לעיל דורשים אחינו בני תימן . . וכו’ אשר מצד אחד אין להם לעת עתה שום ידיעה מתנועת החסידות, תורתה ודרכיה, ומצד שני מוכשרים הם ביותר, מצד היראת–שמים שבהם והתקשרותם בתורת הקבלה ואמונת צדיקים, לקבל כל דבר אמת שיורו אותם בתורת דא”ח שנחלו לנו כבוד כ”ק נשיאינו רבותינו הקדושים זצוקללה”ה נבג”מ זי”ע”.

באותה תקופה (ט”ז באלול תשי”א - אגרות–קודש כרך ד עמ’ תפג) מגדיר הרבי את שאיפותיו מאותם תלמידים שכבר נקלטו במוסדות החינוך של חב”ד: “אעורר תשומת לבבם לחנך את הראויים בזה מתלמידי ישיבתם מבין עולי תימן באופן שיוכלו להיות בזמן קצר למחנכים ומדריכים בין אחיהם עולי תימן. ומובן אשר האריכות על דבר גודל הנחיצות בזה וגודל התועלת שיש לקוות מהם, הוא אך למותר”. הרבי מזכיר זאת שוב במכתב מיום כ”ב במרחשוון תשי”ב (אגרות–קודש כרך ה עמ’ כז): “אדגיש עוד הפעם על–דבר הנחיצות להקים מחנכים ומדריכים מבין ילדי תימן גופא”.

במכתב זה מוסיף הרבי ומדריך את הנהלת הישיבה בלוד בדבר האיזון הנכון בין סדרים של ‘תומכי תמימים’ לבין התחשבות בקשיי הקליטה של העולים מתימן. כאמור, הרבי קובע כי יש להתאים ככלל את הסדר בישיבה לסדר שהיה נהוג מאז ב’תומכי תמימים’. עם זאת מדגיש הרבי: “לבד בילדי תימן שזקוקים הם להשגחה מעולה עד שיתרגלו להסדרים החדשים, וכן גישה מיוחדת בעניין לימוד החסידות, אשר כמובן מוכרח הוא גם בשבילם”.

אט אט שאיפתו של הרבי מתממשת, ובמרוצת הזמן נהפכים תלמידים מעולי תימן למורים ולמדריכים. כך עולה ממכתב שכתב הרבי בכ”ט בטבת תשי”ד (אגרות–קודש כרך ח עמ’ קלד) בו מציין הרבי: “נהניתי במאוד ממה שישנם כבר מתלמידיהם הוותיקים התימנים מדריכים וגם מורים ובהתאם לכישרונותיהם של כל אחד מהם אפשר כדאי אף שהוא כבר מורה, שבכל זאת ישתלם בלימודיו בפני עצמו על–ידי שיהיה גם כן מקבל באחת הכיתות הגבוהות . .”

•    •    •

באותם חודשי קיץ של שנת תשי”א, כאשר נערי עולי תימן נהרו לישיבה בלוד, הורה הרבי לר’ זושא הפרטיזן להקים את רשת בתי הספר ‘אוהלי יוסף יצחק’ שפתחו שעריהם בפני ילדי העולים, מכל החוגים, מתוך רצון לפתוח בתי ספר ברוח ישראל סבא.

מקורות: ‘עבד אברהם אנכי’ (תולדות הרב אליעזר קרסיק), ‘ימי תמימים’ (אגרות ומכתבים - ישיבת תומכי תמימים לוד–כפ”ח), ‘גדול בישראל’ (תולדות הרב ישראל גרוסמן), ‘הפרטיזן’ (תולדות ר’ זושא וילימובסקי), ‘בית משיח’, ‘כפר חב”ד’.