שני סיפורים על הניגון “צאינה וראינה” שחיבר כ”ק אדמו”ר הזקן, כאשר לכל סיפור ביאור

שני סיפורים על הניגון “צאינה וראינה” שחיבר כ”ק אדמו”ר הזקן, כאשר לכל סיפור ביאור והסבר משלו >> מוגש ליום ההילולא של רבינו הגדול, כ”ד בטבת * הרה”ת לב לייבמן, מכון ‘נגינה לאור החסידות

י“ט כסלו תקס”ב, ליאדי. אדמו”ר הזקן נכנס לאולם בית המדרש, הס הושלך, ואז נשמע קולו של אדמו”ר הזקן בנגנו את התנועה הידועה על המילים “צאינה וראינה”. כך מתאר אדמו”ר הריי”צ את אותו מעמד. בסיום השיר “צאינה וראינה” החל לנגן “א–לי אתה”, את הניגון הידוע (כנראה הכוונה לניגון ארבע בבות) ופתח ואמר מאמר המתחיל בפסוק “פדה בשלום”.

הניגון “צאינה וראינה” הוא אחד הניגונים שחיבר אדמו”ר הזקן. על ניגונים אלה מעיד אדמו”ר הריי”צ כי “יש הרבה סיפורים באופן וזמן חיבורם”. את עשרת הניגונים החל אדמו”ר הזקן לחבר עוד בהיותו כתלמיד אצל המגיד, אך שכלל אותם בהיותו ‘רבי’. הסיפור שלפנינו, שהובא בספר הניגונים בהקשר לניגון צאינה וראינה, התרחש בשנים הראשונות לנשיאותו של אדמו”ר הזקן:

וכה סיפר אדמו”ר הריי”צ בחג השבועות ת”ש: בשנת תקל”ו באו לחג השבועות קבוץ גדול של חסידים, ולא היה מספיק מקום ב”מנין” התדיר, ובנו בית כנסת ארעי - ‘שאלאש’ (אוהל) - בחצר. הוד כ”ק אדמו”ר הזקן יצא מביתו לבית הכנסת שבחצר, ואמר בניגון כדרכו בקודש: ‘צאינה וראינה’, צאינה - כאשר יוצאים מחוץ ל’אני’, מחוץ לכל המדרגות של ‘אני’, ‘וראינה’ - רואים אלקות.

מסתבר כי בניגון “צאינה וראינה” של אדמו”ר הזקן, באה לידי ביטוי התנועה של יציאה מן המציאות, יציאה מן ה”אני”, המובילה אל הראייה באלוקות. אך בטרם ניגש אל הניגון, ישנו סיפור נוסף הקשור לניגון, ונותן לו פן נוסף.

‘צאינה וראינה’ בזכות הרבנית

בהתוועדות י”ט כסלו תשט”ז שרו אצל הרבי את הניגון ‘צאינה וראינה’ של אדמו”ר הזקן, ובהמשך ישיר אל הניגון - סיפר הרבי את המעשה הבא [ההשלמות בסוגריים מרובעות הן מהתוועדות כ”ד טבת תשי”ג אז סיפר הרבי את הסיפור עם פרטים נוספים]:

בנוגע ל”צאינה וראינה” - שיש על זה בלקוטי תורה דרוש ארוך עם ביאורים - סיפר כ”ק מו”ח אדמו”ר שהיסוד והתחלה לזה היה באופן של תורה קצרה שאמר אדמו”ר הזקן בקשר למאורע דלקמן (הובא גם בלוח היום יום לכ”ג שבט):

פעם בצאת אדמו”ר הזקן מחדרו שמע את הרבנית משוחחת עם עוד אשה ואומרת בתוך הדברים איזה ענין בשמו (של בעלה, אדמו”ר הזקן), וכיון שלא רצתה לקרותו בשמו [שכן כתוב בספרים שאין לאשה לקרוא לבעלה בשמו, מפני כבודו. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר אודות אדמו”ר הזקן, שהיה נשיא בישראל. ולכן לא קראתו זוגתו הרבנית בשמו, אלא], אמרה: “מיינער זאָגט” - “שלי אומר”.

ויאמר אדמו”ר הזקן - בנפלו על מזוזת הדלת (“אויף דער פּריטעלקע”, הנקרא באנגלית “דאָר פּאָסט”, שזהו המקום שקובעים בו המזוזה) מתוך דביקות [וכדרכו, בניגון]: אם על ידי מצוה אחת - הנני שלך, עם כמה מצוות - נעשים אנו של הקב”ה! ואמר תורה קצרה על הפסוק “צאינה וראינה בנות ציון”, שתוכנה, שהיציאה מהכלים (“צאינה”) לראות אלקות (“וראינה”) נפעלת ע”י בנות ציון.

בלוח “היום יום” מוסיף הרבי, כי בסיפור זה המדבר על מעלתן ושבחן של נשי ישראל (בנות ציון), טמון הרמז לגאולה העתידה שאז יהיה “אשת חיל עטרת בעלה”, עליית המלכות. גם בניגון צאינה וראינה, בחלקו השני, יש תנועה המבטאת את תכלית העלייה (כדלקמן), כאשר הצליל התחתון ביותר בניגון מזנק למעלה והופך לצליל העליון ביותר.

תווי הניגון והנוסחה המעודכנת

תווי הניגון “צאינה וראינה” לאדמו”ר הזקן נדפסו בספר הניגונים פעמיים, בשתי נוסחאות. נוסחה ראשונה של הניגון נדפסה בחלק ראשון ניגון ד’, והנוסחה השניה נדפסה בחלק שני ניגון קע”ו - מפי ר’ דוד ליב מרוזוב כפי שקיבל מאביו ר’ אלחנן דוב מרוזוב הי”ד שקיבל את עשרת הניגונים מאדמו”ר הרש”ב ברוסטוב.

למרות הקווים הדומים בין הגרסאות באופן כללי, בנוסחה של מרוזוב ישנם מספר שינויים מהותיים וגם תוספת חלק ללא מילים. כנראה נוסחה זו מלאה יותר ומדויקת יותר, ועליה ייסוב לקמן הביאור בתנועות הניגון.

תנועה של ‘צאינה’ מלמטה למעלה

בבבא הראשונה (שתי תיבות ראשונות בתווי הניגון), תנועת הניגון היא בעליה מלמטה למעלה. הנגינה על תיבת ‘צאינה’ מבטאת עקירה ויציאה מן ה’למטה’, ואילו הנגינה על תיבת ‘ראינה’ מבטאת עליה והתרוממות אל ה’למעלה’. בסיומה של הנגינה על ‘ראינה’ נשמעת גם המשכה מלמעלה למטה, כי ‘ראינה’ היא בעצם כבר התגלות עליונה:

מהלך זה בניגון תואם את התוכן הרוחני של המילים “צאינה וראינה”, כפי התורה הקצרה של אדמו”ר הזקן בסיפור הראשון הנ”ל: לצאת מלמטה, לצאת ממאסר הגוף, לצאת מה”אני” ולצאת מן הגלות.

בבא שניה בניגון: ‘צאינה’ לעולם הזה

מצד שני, קיים בחסידות ביאור בכיוון הפוך. במאמר השני בלקוטי תורה מפרש “צאינה” מלמעלה למטה, הנשמה צריכה לצאת ממקור חוצבה בעולם האצילות, לצאת משם לעולמות התחתונים. על הנשמה לצאת ממקום שורשה למעלה בגן עדן, לצאת אל העולם הזה, ודווקא בעולם הזה יכול להיות “ראינה” - לראות אלוקות על ידי קיום תורה ומצוות, שבלתי אפשרי למעלה ברוחניות. גם היסוד לביאור זה נמצא כבר בדברי הרב המגיד: “צאינה . . כשאתה יוצא מהקב”ה”.

בבבא השניה בניגון (שתי התיבות הבאות בתווי הניגון, תיבות 3–4), ראשית התנועה ב’צאינה’ מזנקת מלמטה למעלה, אל הצליל הגבוה ביותר בניגון. יש בזה חידוש כפול לעומת הזינוק ב’צאינה’ של הבבא הראשונה:

(א) השיא העליון של ‘צאינה’ בבבא הראשונה, הפך להיות נקודת ההתחלה ונקודת המוצא של ה’צאינה’ בבבא השניה.

(ב) מרווח הקפיצה ב’צאינה’ בבבא השניה גדול יותר מאשר מרווח הקפיצה בבבא הראשונה, ממילא הקפיצה היא חדה ותלולה יותר. הוי אומר, ה’צאינה’ - ההתנתקות מן המציאות - הגיעה בבבא השניה לשיאה.

בהמשך הבבא, תנועת הניגון הופכת כיוון. נקודת המוצא נמצאת למעלה בפסגה, ומשם גולשים הצלילים למטה מטה:

לכאורה, כיצד תנועה זו מסתדרת עם התוכן של ‘צאינה’? כאן מתבקש לכאורה הביאור השני הנ”ל של אדמו”ר הזקן, ‘צאינה’ מלמעלה למטה, בלשון אדמו”ר הזקן “צאינה מאצילות”, ולרדת לעולם הזה התחתון.

מהלך הניגון מלמד, כי שני ביאורים אלו, עם היותם ביאורים הפוכים זה לזה, הם בעצם באים בהמשך אחד לשני. בסדר עבודת ה’ הרגילה, האדם נמצא למטה, וה’צאינה’ שלו מתחילה מלמטה למעלה, כפי הביאור הראשון. אולם בהמשך, כאשר כבר מתגלה נשמתו שהיא חלק אלקה ממעל, הניגון הופך כיוון, וה’צאינה’ של הנשמה הוא מלמעלה למטה, כפי הביאור השני.

מעניין לציין שצליל הפסגה העליון (צליל ה’רה’ הגבוה) נמצא בדיוק אוקטבה מעל הצליל התחתון ממנו התחילה הבבא הראשונה (צליל ה’רה’ הנמוך). אותו הצליל שבתחילה שימש כמנוף לעליה, והיה התחתון שבצלילים, כעת הפך להיות התו העליון, מעל כולם. ‘נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן’.

בלי מילים

לאחר הנגינה על המילים “צאינה וראינה”, מגיע חלק נוסף בניגון, חלק ללא מילים. חלק זה פותח בתנועה של “איין צווי דריי פיר” (ארבע רבעים עוקבים על אותו הצליל), החוזרת על עצמה שלש פעמים עד סוף הניגון.

הצרור של שמונה צלילים מהירים (חלקי שש עשרה) הבאים אחריו - עם מקצבים שבורים - מזכירים בראשיתם את העליה שבבבא הראשונה, ובהמשכם מזכירים את הירידה שבבבא השניה:

ויהי רצון שעל ידי העיסוק בניגון צאינה וראינה, יקויים בנו הביאור של הרבי על הפסוק: ‘צאינה’ - מהגלות - ‘וראינה’ - אלקות, כמו שכתוב ונגלה גו’ וראו גו’ (מאמר ד”ה צאינה וראינה תשמ”ב בסופו).