קוים לדמותו של הרב החסיד יהושע זעליג הכהן אהרונוב, “זעליק קאחאנאווער”, מן העסקני

קוים לדמותו של הרב החסיד יהושע זעליג הכהן אהרונוב, “זעליק קאחאנאווער”, מן העסקנים הבולטים בעיר ארשע, שפעל במסירות נפש בשליחות הרבי הריי”צ ואף ‘זכה’ לארבע שנות עבודת פרך בשל ‘חטאיו’ אלו. מוגש לרגל שבעים שנה לפטירתו בח”י אלול תש”ב 

עילוי צעיר

החסיד ר’ יהושע זעליק אהרונוב, נולד בשנת תרנ”ו בעיירה קאחאנאוו לאביו, החסיד ר’ מנחם מענדל אהרונוב. במלאת לילד שלוש שנים, מיד לאחר האפשערניש, הכניסו אביו לחדר, שם הבחין המלמד ברצונו וכשרונותיו הנעלים.

פעם נכנס עם כמה מחבריו לבית סבו, שם התכוננו באותה שעה לאפות מצות לחג הפסח, וראה כי המלאכה מתעכבת. כששאל בפליאה לפשר העיכוב, השיבו הנוכחים כי מחכים לבואו של שליח מיוחד שהלך לשאול שאלה הנוגעת לקמח אצל המרא דאתרא. עוד הם ממתינים, ואחד הנוכחים פנה אליו בבדיחות הדעת ושאל: “אתה הרי מתכונן להיות רב, כיצד היית פוסק?”, זעליק לא היסס והשיב על השאלה ונמוקיו עימו. כאשר הגיע השליח מבית הרב, התפלאו הנוכחים לראות כי הפסקים והנימוקים זהים זה לזה…

קודם הבר מצוה, קרא לו המלמד ואמר לו: “עליך להכין דרשה לקראת בר המצווה. עיין בדף פלוני, וכשתסיים ללמדו בעיון חזור אלי”. הנער עיין בדף, וחזר אל המלמד. “כלום לא עלתה לך כל קושיא בדף זה?” שאל המלמד. הנער אמר למלמדו מספר קושיות שעלו במוחו בעת שלמד, אולם לא השביע את רצונו של מורו, שהורה לו לעיין שוב בדף. הנער נכנס לבית המדרש, והתיישב ללמוד את הסוגיא האמורה עד שלפנות בוקר, אורו עיניו, הוא מצא את הקושיא העצומה אליה כיון המלמד.

כשבא בבוקר לרבו בפנים צוהלות, אמר לו המלמד: “עתה עיין במסכת פלונית בדף פלוני, ותמצא את ביאור הקושיא”. כך חזר הדבר מספר פעמים, עד לפלפול המוגמר אותו דרש הילד בסעודת בר המצווה, כשרוב הנוכחים ‘מאבדים אותו באמצע הדרך’, ורק תלמידי החכמים שביניהם מצליחים להחזיק מעמד. מאז, התפרסם שמו כעילוי.

תמים למדן

לאחר בר המצווה שם הנער פעמיו לישיבת תומכי תמימים אשר בליובאוויטש, שם עבר את שתי וועדות הקבלה, הגלויה והחשאית, ולאחר שקיבל גם את אישורו של הרבי נכנס ללמוד בישיבה. במרוצת הזמן, נהיה זעליק לאחד מהתלמידים המצויינים, כאשר יחד עם לימוד והתמדה מופלאה בלימוד הנגלה, הגה בשקידה עצומה בחסידות ועסק בעבודה ובדרכי החסידות. בזכות כשרונותיו הברוכים והתמדתו ושקידתו הגדולה שילב בין נגלה וחסידות ובין “השכלה” ו”עבודה”.

המאמרים אותם זכה לשמוע מפיו של הרבי נחקקו במוחו ובליבו. מעולם לא ויתר על אף חזרה, למרות השעה המאוחרת שבה הסתיימו החזרות, ואחר כך שינן היטב את המאמרים עד שידע לחזור עליהם באותיותיהם. במיוחד השקיע בהמשך הידוע “בשעה שהקדימו תער”ב”.

מעת לעת הגיעו רבנים וראשי ישיבות ידועים לבחון את תלמידי הישיבה. פעם אחת הגיע הרב מקאלינקוביץ לבחון את התלמידים בנגלה, ואחר כך התבטא על יהושע זעליק כי הוא למדן נפלא וניתן להתפלפל איתו בדברי תורה. בכל אותה עת, היה מתכתב בלימוד עם הגאון הרוגצ’ובי.

כשלתמים קשה להתעורר…

כשהגיע זמן התייצבו לצבא הרוסי, שאל זעליק את הרבי כיצד עליו לנהוג. הרבי הורה לו דרך טיפול מסויימת להצמית רגל אחת, כך שהיא תקטן לעומת הרגל השניה, ואז יוכל לקבל פטור, והוסיף: “והדבר יהיה לך לתועלת”. זעליק נבהל מעט, שכן מדבריו של הרבי היה משמע כי אינו מדבר על מום עראי, אולם התחזק באמונה וביטחון בדברי הרבי.

כאשר הגיע לבדיקה, הייתה חוות דעתם של הרופאים לשחררו. דא עקא שבמקום נוכחו הממונים הצבאיים ואלו תבעו מהרופאים שמכיון שיותר מידי יהודים קיבלו פטור, הרי שעליהם להעביר את כל הנוכחים בדיקה חוזרת על מנת להוכיח שהמומים אמיתיים. הנער נדרש לבדיקה חוזרת, ואושפז בבית המרפא למעקב. הוא הצטווה למעט בעישון ולאכול רק מאכלים מסויימים, לקראת הבדיקה החוזרת שנערכה בהרדמה מלאה.

כמובן שבימי היותו בבית הרפואה, הקפיד ר’ זעליק לציית להוראות הרופאים באותו האופן בו הקפידו חסידים במשך הדורות לציית להוראות של רבנים מתנגדים… מה שהורו לו לא לאכול ומה שהורו לאכול לא אכל… כאשר הרדימו אותו, הסתבכה ההרדמה, וחששו כי הוא לא יתעורר, אולם בחסדי שמים יצא מכך הנער בשלום, ושוחרר מעבודת הצבא.

סמיכה מהרד”ץ

בתקופה המלחמה, החלו קבוצות קבוצות של בחורים לעזוב את הישיבה המרכזית. הרב אהרונוב ביחד עם עוד מספר תמימים, וביניהם ישראל ג’יקובסון, אלכסנדר סנדר יודאסין, משה יוסף גוטליב וברוך פוטרמן, מצאו את מקומם בעיר צ’רניגוב, שם זכו להסתופך בצילו של אחד ומיוחד מזקני החסידים באותו דור, הרב דוד צבי חן.

הבחורים בחרו לשבת וללמוד בגליל לעסקאוויטש, בקצה העיר, בבית הכנסת של בעלי העגלות, וזאת מכיון שהם היו מתפללים בהשכמה, ובית המדרש היה פנוי ללימוד בשעות הבוקר. ר’ דוד צבי התלונן אמנם כי הוא לא כל כך יכול לאסוף כסף להחזיק אותם בשעה שהם לומדים במקום שאותו אף אחד לא רואה, אולם רצונו העז כי הבחורים יישארו בקרבתו, החזיק את הבחורים בישיבה המאולתרת בצ’רניגוב.

כשנשאל על ידי ר’ דוד צבי, האם יש לו סמיכה להוראה, השיב זעליק בשלילה והוסיף כי אינו מעוניין בכך. הרד”צ הוכיחו על מענהו זה, ואמר לו שמכיון שהוא למדן ובקי, כדאי שיהיה לו היתר הוראה. ואכן, הרד”ץ בחנו וסמכו לרבנות.

בישיבות חרסון וחרקוב

לקראת י”ט כסלו, קבלו הבחורים מכתב מר’ שלמה זלמן הבלין, בשם אדמו”ר הרש”ב, שמכיון שישיבה חדשה מתייסדת בחרסון, עליהם לנסוע לשם, והרב אהרונוב יחד עם תמימים נוספים, נדדו עד לעיר חרסון שבאוקראינה, שם למדו בישיבה בראשותו של הרב אליעזר דבוסקין הי”ד. “לפי מצב ההווה במשמעת התלמידים”, נזכר שנים אחר כך ר’ ישראל ג’יקובסון, “עומדת לפני התמונה ההיא, שלא עלה שום רעיון או מחשבה, כי אם תיכף לקחתי חפצי ונסעתי”.

כאשר הגיעו לישיבה, כבר היו בישיבה כמה בחורים צעירים, ור’ צבי גוטליב מקובנה כיהן כר”ם. הישיבה התנהלה על ידי מספר בעלי בתים, שהיו מסורים בכל לב לטובתה של הישיבה, וביניהם ר’ ישראל צ’רטוק, האחים בעזפלאוו (בניו של ר’ יעקב מרדכי, רבה המפורסם של פולטבה), דודם ר’ נטע האנזבורג, ר’ אריה לייב ננס ורעייתו, האחים פלאטקין, ר’ אברהם יעקב שקליאר ור’ משה חריטונוב.

בישיבה למדו קבוצה מתלמידי ליובאוויטש ומהם המפורסמים עד ימינו אנו: הרב עזריאל זליג סלונים, הרב אליעזר ננס, הרב בצלאל וילשנסקי והרב מנחם מענדל ראזנמוטער. “מיום שיצאתי מתומכי תמימים”, תאר הרב אהרונוב באגרת אותה כתב תריסר שנים לאחר מכן, “הייתי בחערסאן בפקודת אדמו”ר לייסד שם מחלקת תומכי תמימים ואחר כך בחארקוב, ובשנת פ’ כשאבי ז”ל שבק חיים לכל חי הייתי מוכרח לנסוע הביתה”.

בחרקוב כיהן אז כמשגיח ר’ ברוך פרידמן, אולם צילו של המשפיע הגדול ר’ שילם קוראטין היה מעל הישיבה, ואכן לאחר מספר חודשים זכו התמימים, ור’ שילם הגיע אליהם לכהן כמשפיע הישיבה. עוד לפני הגיעו, כתב ר’ שילם מכתב לבחורי הישיבה ובו הוא מודיע להם כי “נחלט אצלנו למנות עליכם למשגיח את התמים מר ברוך פרידמאן יחי’ אשר כל ההנהגה שלכם מסורה ונתונה בידו, ומעתה אין לכם להתערב בשום דבר וענין רק עליהם לשמור זמני וסדרי הלימוד בנגלה ודא”ח ללמוד בשקידה, ולו ניתן הרשות לקרב כו’ גם לרחק ולייסר את המתקשים ח”ו כפי ראות עיניו וכל דבר החסר לכם צריכים אתם להגיש אליו והוא יראה וישתדל להיטיב בע”ה, ובקולו תשמעון ודבריו יהיו נשמעים ומתקבלים אצלכם בתוקף, וכן יהיו דבריו נשמעים אצלנו . .” ובהמשך המכתב מתרץ ר’ שילם שאלה עמוקה בחסידות אותה שאל אותו ר’ יהושע זעליק.

ר’ יהושע זעליק היה תלמיד חכם עצום. לאחר פטירתו בדמי ימיו, נמצאו כתביו המכילים חידושי תורה עמוקים בנגלה ובחסידות.

על משמרת היהדות בארשא

לאחר שהתחתן עם מרת חוה, ביתו של ר’ אהרן חיים שפעטער שכונה “העילוי מלוקאמליע”, הקים ר’ יהושע זעליג עסק בעיר ארשע, שם היוה אחד מן העסקנים הבולטים בעיר. העיר ארשא נחשבה ליישוב יהודי חסידי עד מלחמת העולם הראשונה, ולאחר המלחמה, כאשר עלו הקומוניסטים הארורים לשלטון, הועמדה גחלת היהדות בעיר בסכנה. ר’ זעליק נרתם למערכה בכל  נפשו ומאודו. הוא ארגן בסתר ובמחתרת ‘חדרים’ לתשב”ר, דאג לשיעורי תורה לצעירים ולמבוגרים, הסדיר מנייני תפילה ועמד על משמר הטהרה.

עד כדי כך היה מעורב ר’ זעליק בחיי היהדות בעיר, שכאשר הגיע לעיר שוחחו ביניהם שני יהודים מתושבי העיר, ואחד אמר לחברו בצער: מלכות הרשעה נועלת וסוגרת את כל בתי התלמוד לתשב”ר ושוטרי החרש משוטטים ומפקחים שהאזרחים יקיימו את חוקי הממשלה. מה יהיה עם הילדים שלנו?! ענהו חברו: אל דאגה, כל עוד ר’ זעליק אהרונוב בעיר, יהיו גם מלמדים לילדים שלנו”.

למרות שלא נשא במשרה רבנית רשמית, הפך ר’ זעליק להיות הכתובת לכל דבר שבקדושה. בשנת תרפ”ד, עבר בעיר ארשא ר’ יהודה חיטריק, ור’ זעליק סיפר לו כי בעיר אין רב, וכי אחרי ששאל את הרבי הריי”צ, עורר את אנשי העיר לקבל עליהם את התמים ר’ שאול דובער זיסלין כרב. ר’ שאול דובער הגיע לשבת בעיר, ודרש בה פעמיים, האחת מהם לאחר מנחה (“חזר מאמר דא”ח בעמידה”, מתאר זאת ר’ יהודה חיטריק), כל אנשי העיר התפעלו מאד מחלקת לשונו ופיו, והתקבל בכבוד גדול לכהן בה כרב. הגעתו של ר’ שאול בער יצרה תנופה חדשה בהפצת המעיינות בעיר.

עבודת פרך בסיביר

כמו כל אנשי העיר, ידעו היטב גם אנשי הנ.ק.וו.ד. ימח שמם כי ר’ זעליק אחראי למרבית פעולות היהדות בעיר. לאחר שנצטברו נגדו מספיק האשמות, הגיעו רשעים ארורים אלו באחד הלילות של שנת תרצ”ב ואסרוהו בבית האסורים. במשך שעות ארוכות ביום ובלילה נחקר ר’ זעליק ללא הפסק, ולאחר שעמד בגבורה ולא הסגיר את שמות אחיו החסידים, נגזר עליו שמונה שנות גלות עם עבודת פרך בסיביר.

זוגתו לא חסכה כל מאמץ, והצליחה להגיע לאנשים בכירים בצמרת השלטון שניסחו מכתב לנשיא ברית המועצות דאז, קאלינין, שנחשב לאדם שנוטה חן וחסד ליהודים יותר מאשר כל חברי המפלגה. אנשים אלו הזהירוה באלף אזהרות כי אם יוודע מי הם מסגנני המכתב, לא זו בלבד שאחת דתם להיות מפוטרים ממשרותיהם, אלא שהם גם יואשמו בעוון החמור של סיוע לקונטר רבולוציונר. המכתב ונימוקיו עשה רושם עז על קאלינין, שהבטיח לעיין בתיק ולראות מה ניתן לעשות, ולאחר זמן מועט התקבלה תשובתו כי הוא מקצר בחצי את תקופת המאסר, לארבע שנים בלבד.

אולם גם ארבע שנות גלות בסיביר, היו עונש כבד מאד. הקור העז, העבודה המתישה את הגוף כולו ומנת האוכל הזעומה אותה קיבל יהודי שומר תורה ומצוות, היוו חשש מתמיד לחי היהודים הגולים. טרם ידע כי עונשו קוצר בחצי, היה ר’ זעליק עומד ומתפלל כי יזכהו אדון כל לפחות לבוא לקבר ישראל…

באותו זמן ראה במוחש עד היכן צופיות עיני הרבי. בבואו למקום גלותו הבחינו כי יש לו רגל קצרה, ולכן נתנו לו עבודה יותר קלה, שאיפשרה לו גם ביתר קלות להימנע מעבודה בשבת.

במחנה פגש ר’ זעליק יהודי, שסיפר לו שהוא ממשפחה מכובדת והלך בדרך התורה עד למהפכה, ולא די בכך, לשנים התברר כי אחיו של אותו יהודי למד עם ר’ זעליק בתומכי תמימים. ר’ זעליק השקיע מאמצים רבים על מנת להחזיר יהודי זה לדרך המלך, ואכן, הלה חזר בתשובה שלמה, וקיים את כל המצוות אותם היה מסוגל לקיים בתנאי המאסר שבמחנה העבודה. בכל שאלה היה מתייעץ עם ר’ זעליק מה וכיצד לעשות.

לפני פסח, הצליחו השניים לקבל כזית מצה, אולם יין לד’ כוסות לא היה להם. על פי פסק של ר’ זעליק, חיפש ומצא אותו אסיר מעט מיץ גודגדין, ובו קיימו השניים את מצוות ארבעת הכוסות.

מסירות נפש על מצוות תפילין

חוק הוא במחנה העבודה, כי בהגיע האסירים, מחרימים מהם כל דבר אשר בו חבלים. שרוכים, חגורות וכדומה. כאשר הגיע ר’ זעליק, החרימו ממנו הרשעים את זוג התפילין שלו, למרות מחאותיו.

במחנה, היה מקבל כל אסיר מספר קצוב של כרטיסים ששימשו למשלוח מכתבים הביתה. כאשר היתה מסתיימת מכסת הכרטיסים, לא היה יכול האסיר לשלוח מכתב, עד להנפקת כרטיס חדש. ר’ זעליק שלא יכל לחכות להנפקת כרטיסים עבורו, שילם במנת לחמו הזעומה לאסיר אחר, שנתן לו בתמורה את הכרטיס שלו, עליו כתב ר’ זעליק מכתב, כשהוא מציין מאחורי המכתב באותיות זעירות “רשי”.

כאשר הגיע המכתב לביתו, לא הבינה אשתו בתחילה מה פשר האותיות הללו, והראתה אותם לאביה, שהחל לצעוק: “אבוי! אין לו תפילין!”. ארזו איפוא בני המשפחה חבילה גדולה של בגדים ומיני מזונות, ושלחו אותה לאביהם.

כאשר הגיעה החבילה, הפכו אותה הרשעים לעיניו וחיפשו מה יש בה. לאחר שלא מצאו כלום, שלחוהו לנפשו. כאשר הפך הוא את החבילה, נשמע לפתע רעש עמום – התפילין המוחבאות נפלו ממקום מסתורם. מאז היו לו תפילין אותם יכל להניח במקום מסתור.

יום אחד פגש ר’ זעליק חסיד אחר, ר’ זלמן צייטלין, ור’ זעליק השאיל לו מדי יום את התפילין למרות שהיה זה כרוך במסירות נפש, כדי שגם ר’ זלמן יוכל להניחם מדי יום.

שלח לחמך (הזעום) על פני המים

לאחר ארבע שנות גלות מפרכת, הצליח ר’ יהושע להגיע שבור ורצוץ בחזרה לביתו בארשא. בעת בריחת אנ”ש בראשית מלחמת העולם השניה, הצליח להגיע עימם לסמרקנד. למרות חוליו וחולשתו, השתדל מאד ר’ זעליק בכל המצוות. בסוכות, זוכרים החסידים את ר’ זעליק מסכך בעצמו את הסוכה בסכך עבה כשהוא אומר בקול רם כמנהגו בקול שנה: “כאשר אדמו”ר הזקן היה מסכך סוכתו היה אומר לסכך בסכך עבה, וכך גם אני נוהג”.

לקראת חג הפסח תש”ב, למרות יוקר המחיה הבלתי נתפס, ביקש מבנו יחידו ר’  מנחם מענדל שידאג להביא אורח. ואכן, הבן מצא את האיש הראשון שלא היה לו היכן לאכול, והביאו לסעודת החג, עבורו היתה זו הצלת נפשות ממש, כי כמה ימים כמעט ולא בא אוכל לפיו.

ביום ח”י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, לפני שבעים שנה בדיוק, נפטר ר’ זעליק.

באותם ימים רבים היו חללי רעב, וידי אנשי התברא קדישא היו עמוסות עבודה. הקברן היה חופר כל היום קברים, ומי שהובא, נקבר מיד.

כאשר הביאו את מיטתו של ר’ יהושע זעליק, ביקש הקברן מהחברא קדישא ומקרובי הנפטר, שנשאו את המיטה כי יואילו להמתין, משום שעבור הנפטר הלז יש לו מקום מכובד בין רבנים ואנשי מעשה. כששאלוהו אנשי החברא קדישא: “מה לך עם נפטר זה? מנין אתה מכירו ומדוע תבקש רק אותו להביא למקום מכובד יותר?”, השיב להם: “היום לפנות בוקר בא אלי הנפטר בחלום ושאלני אם אני מכירו. מיד עניתי לו הן, כי בהסתובבי בחוצות קריה בחג הפסח באין לי מזון כשר לפסח להשיב נפש, והייתי קרוב ממש לגווע, בא אלי נער ובקשני במצוות אביו לבוא עמו לסעוד סעודת חג, ובזה פשוט הצילני מסכנת מות שריחפה עלי. ובכן המשיך ואמר לי הנפטר הזה בחלום: “דע לך כי הבוקר שבקתי חיים לכל חי ואנא השתדל לגמול עמדי חסד של אמת ותביאני לקבר ישראל כראוי”. לכן”, סיים הקברן את דבריו, “לאיש חסיד זה אשר חסדים אהב ועשה קבעתי מקום מנוחתו בין צדיקים וחסידים”.