שלמה וויצמן

לקראת יום ההילולא השלושים של הבבא–סאלי (ד’ שבט תשד”מ–תשע”ד), פנה ‘בית משיח’ אל הרה”ח ר’ שלמה וויצמן, שהוא וזוגתו שמחה זכו להיות מבאי ביתו הקרובים של הצדיק בנתיבות - ושמע מהם פנינים מרתקים על הקשר המיוחד וההערצה הגדולה של הבבא–סאלי לרבי מלך המשיח • מה ביקש לברר על חתנו הרה”ח ר’ ישר אדרעי בטרם הסכים לשידוך, ומדוע התעכב כמה ימים עד שהעניק את ברכתו לשידוך?

 “בכל פעם שמישהו הגיע עם דרישת שלום מחצר הרבי, הבבא-סאלי היה אומר ‘לחיים’ ומגלה עניין מיוחד בכל פרט”.

בשני צמתים חשובים בחייו של הרה”ח ר’ שלמה וויצמן, הוא זכה לראות את ההשגחה העליונה מובילה אותו באופן גלוי:

הפעם הראשונה הייתה כאשר עלה לארץ ישראל ממרוקו, בשנת תשכ”ב, והצליח לשכנע את פקידי “עליית הנוער” להעבירו לכפר חב”ד. את חסידי הכיר עוד ממרוקו, וכבר אז ביקש מאמו לשלוח אותו לישיבת חב”ד באגאדיר. אלא שאמו חששה לשלוח את בנה היחיד לחיות בפנימייה של הישיבה הרחוקה. כעת, משהגיע לארץ ישראל התגשמה משאלתו, והוא נשלח לכפר חב”ד. תחילה למד בבית הספר למלאכה, ולאחר תקופה קצרה עבר לישיבת תומכי תמימים והיה ל’תמים’ מן המניין. בזכותו, אגב, התקרבו שאר בני המשפחה לחב”ד.

הפעם השניה, הייתה כאשר השתדך עם רעייתו שמחה, שהוריה היו מבני ביתו הקרובים של רבי ישראל אבוחצירה, הבבא–סאלי, וכך זכה להימנות על המעגל הקרוב אל הצדיק מנתיבות, ולהיות עד ליחסו המיוחד אל חב”ד בכלל, ולרבי מלך המשיח בפרט. הבבא–סאלי התייחס בחיבה לר’ שלמה, ובהזדמנות מסויימת אף קרא עליו את התואר “נאמן ביתי”.

לקראת ד’ שבט, יום ההילולא השלושים של הבבא–סאלי, ניאות ר’ שלמה וויצמן לשתף את קוראי ‘בית משיח’ בשביבים מזכרונותיו, אודות הבבא–סאלי והרבי:

“הוא שלימות הכל”

פעם הלכתי למקווה בשעת בוקר מוקדמת מאוד, וכאשר נכנסתי נפגשתי עם שמשו של הבבא–סאלי, הרב אליהו אלפסי, שהוא קרוב משפחתי, שבדיוק יצא מהמקווה. כאשר ראה אותי, אמר: יש לי עבורך סיפור מיוחד.

הרב אלפסי סיפר לי שראה בבית הבבא–סאלי את הספר “הרבי - שלושים שנות נשיאות”, עם תמונות הרבי ומאמרים אודותיו. אולי הרב ישר אדרעי הביא את הספר לבית הרב. בכל אופן, הוא לקח את הספר, נכנס אל הבבא–סאלי, ואמר - ספק שואל ספק מסיח לפי תומו - “אומרים שהוא המשיח”… הגיב הבבא–סאלי ואמר בשפה הערבית “אישתהיל קילשי!” (ביטוי שפירושו: ראוי לו הכל, נאה לו הכל). והוסיף הבבא–סאלי ואמר על הרבי: “הוא שלימות הכל, והוא כללות הכל”!

את כל זאת שמעתי בעצמי מהרב אלפסי, שהתחנך בנערותו בישיבות ליטאיות, והתפעל מאוד מתשובתו של הבבא–סאלי.

“בעלי שולח לרבי פ”נ בכל שנה”

אשתי התחנכה בצעירותה ב”בית יעקב”, וכאשר קיבלה הצעה לעבוד בבית הספר החב”די בברוש, לא ידעה אם זה מתאים לה. באותה תקופה היו הוריה מקורבים מאוד לבית הבבא–סאלי, וכך הזדמן לה לשוחח על העניין עם הרבנית סימי, אשתו של הבבא–סאלי. כאשר שמעה הרבנית סימי על ספקותיה, אמרה לה בהחלטיות: דעי לך, שבעלי הצדיק שולח לרבי מחב”ד פ”נ בכל שנה, והרבי עונה לו. לכן, אם מציעים לך לעבוד בבית ספר חב”ד, אין מה להסתפק!

אגב קשרי המכתבים, כבני בית יכולנו לראות כיצד בכל פעם שמישהו הגיע עם דרישת שלום מחצר הרבי, הבבא–סאלי היה אומר ‘לחיים’ ומגלה עניין מיוחד בכל פרט שסיפרו על הרבי.

מבצע נש”ק עם בתו של הבבא–סאלי

ידוע שכאשר הרבי יצא במבצע נרות שבת קודש - חתם הבבא–סאלי על קריאת קודש לעידוד מבצע נרות שבת קודש על ידי בנות מגיל חינוך.

נאה דורש ונאה מקיים, הבבא–סאלי שלח את בתו, מרת אסתר, למבצע נש”ק. בימי שישי הייתה הולכת לביקורי–בית יחד עם רעייתי שמחה, והן היו מציעות לבנות להדליק נרות שבת. כמובן, שבכוח התקנה הקדושה של הרבי, עם ברכותיו של הבבא–סאלי - לא הייתה אף אחת שסירבה!

הערכה מיוחדת לבעל–התניא

הבבא–סאלי העריך מאוד את גדולי החסידות. אשתי סיפרה לי, שבשנים הראשונות למגוריו של הבבא–סאלי בנתיבות, הגיעה לביתו באחד הלילות והבחינה כי בבית שוררת אווירת חג. השולחן היה ערוך, והבבא–סאלי עצמו היה לבוש בבגדים לבנים, חגיגיים. התפלאה אשתי ושאלה את הרבנית, אשתו של הבבא–סאלי, מה יום מיומיים?

נתנה בה הרבנית מבט תמה ואמרה: את שואלת מה מיוחד הערב?! הרי הלילה זה ליל כ”ד טבת, יום ההילולא של אדמו”ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, והבבא–סאלי עורך לכבודו בכל שנה הילולא גדולה!

בהזמנות אחרת סיפרה לה הרבנית אסתר אדרעי, בתו של הבבא–סאלי, שבצעירותה נתן לה אביה ספר קטן וביקש להקריא לו משם בכל יום קטע מסויים. כשבגרה שמה לב שהיה זה ספר התניא קדישא.

בכלל, במשך השנים ערכה אשתי שיעור חסידות בביתו של הבבא–סאלי, ונשים מקורבות היו מגיעות להשתתף בשיעור. לאחר השיעור היו הנשים עומדים מול חדרו של הבבא–סאלי, והוא היה מברך את משתתפות השיעור.

עזרה לחב”ד בנתיבות

מוסדות חב”ד בנתיבות נוסדו ב’אתערותא דלעילא’ ממש, בעקבות הוראת הרבי לאשתי ביחידות. ומעשה שהיה כך היה:

בחודש אדר תשל”ט נסעה אשתי לחצרות קודשנו, וזכתה להכנס ליחידות עם בננו בכורנו, למשך שש דקות ארוכות. הרבי בחן את בננו בקריאה, ואחר–כך שאל את אשתי: היכן הילד לומד? אשתי השיבה שהוא לומד במכינה של ישיבת הנגב, שזו מסגרת ליטאית.

שאל הרבי: ומה עם ילדי המקום?! לאשתי לא היה מה להשיב, והיא החרישה. אמר לה הרבי: חובה עליכם לפתוח חדר לילדי המקום, והילד הזה ילמד ביניהם!

הרבי המשיך ואמר: ובאשר למתנגדים לכך, עליה למצוא ידידים אשר יסבירו, שזהו עניין של ‘יגדיל תורה ויאדיר’.

כאשר אשתי חזרה וסיפרה את תוכן היחידות, שיתפנו בכך כמובן את הרב ישר אדרעי, ומיד לאחר הפסח פתח הרב ישר מסגרת לימוד חב”דית לשעות אחר–הצהריים. לקראת שנת הלימודים הבאה כבר פתח הרב ישר את התלמוד–תורה החב”די, שלאחר פטירת הבבא–סאלי נקרא ‘מוסדות בית ישראל’ על שמו.

כפי שהרבי צפה, הייתה התנגדות גדולה מצד החוגים הליטאיים, שהיו הרוב בנתיבות; אלא שאז הכריע הבבא–סאלי את הכף לטובתנו, כאשר הגיע מספר פעמים לבקר בחדר החדש, ולעודד את התלמידים והמלמדים מול גלי ההתנגדות.

האם החתן שייך לדרך הבעל–שם–טוב?

בהיותנו בני–בית אצל הבבא–סאלי, זכינו גם להיות השדכנים של בתו הצעירה, הרבנית אסתר, עם הרה”ח ר’ ישר אדרעי, ומעשה שהיה כך היה:

כאשר הרבנית אסתר הגיעה לפרקה, הגיעו הצעות רבות ממשפחות שביקשו להיות מחותנים עם הצדיק מנתיבות. יום אחד קראה הרבנית סימי לאשתי, ואמרה לה: בעלך הוא כמו בני, ואבקשכם לחפש שידוך טוב עבור בתנו אסתר.

כחסידי חב”ד, חיפשנו כמובן בחור חסידי חניך ישיבות תומכי תמימים. באותן שנים לא היו טלפונים בכל בית, והתקשורת בין אנשים התנהלה באמצעות הדואר. שיגרתי איפוא מכתב לרב מאיר צבי גרוזמן מראשי ישיבת תומכי תמימים בכפר חב”ד, וביקשתיו לבחור תלמיד רציני בעל מעלות תרומיות טובות, שיכול להתאים עבור בתו של הבבא–סאלי.

הרב גרוזמן אמר שיש בחור שעונה על הבקשות שלי: הרב ישר אדרעי, שכשמו כן הוא ישר דרך, אהוב על המקום ואהוב על הבריות. אני שמחתי על ההצעה, שכן הכרתי את משפחת אדרעי וגם את הרב ישר עצמו, עוד מתקופת לימודיי בבית הספר למלאכה, וידעתי כי מדובר במשפחה איכותית מאוד. גם הרב אדרעי קיבל את ההצעה בשמחה, והשידוך יצא לדרך.

כאשר הגענו לבבא–סאלי, שאלתו היחידה הייתה: לאיזה דרך שייך הבחור? האם הוא לומד בישיבה ששייכת לבעל–שם–טוב?

לאחר שהשבתי בחיוב, שאל אותי הבבא–סאלי כמה שנים אני מכיר אותו, ולאחר שסיפרתי על רשמיי הטובים מהיכרותי עם המשפחה - הכריע בעד השידוך.

כאשר משפחתו של הרב ישר אדרעי הגיעה לנתיבות להפגש עם משפחתו של הבבא–סאלי, הייתה אפיזודה מעניינת: בטרם נכנסנו לביתו של הבבא–סאלי, סיפרה אשתי לאמו של הרב ישר, שהבבא–סאלי נזהר מראיית נשים. היא לא הבינה את פשר העניין, וטענה שברצונה לראות את אבי הכלה, ובכלל - הרי הרבי כן מקבל נשים ליחידות?! כאשר נכנסנו לבית הבבא–סאלי, אשתי סיפרה על כך לרבנית סימי, והיא אמרה לה: וכי אני יכולה לומר לצדיק מה לעשות?! כאשר המשפחות נכנסו, ישבו הגברים בחדר אחד, והנשים בחדר נפרד. לפתע קם הבבא–סאלי ממקומו, ונעמד בפתח שבין שני החדרים… אמו של הרב ישר מיהרה לעברו והחלה לשוחח עמו בעניין השידוך, ולהפתעת כולם שוחח עמה מספר דקות. ראינו בחוש את רוח קודשו, שראה שהעניין מפריע לה כל כך, וחרג למענה ממנהגו הקדוש.

אבל הקטע היותר מדהים היה אחר–כך. לאחר שהמשפחות דיברו ביניהם על כל הפרטים, והיה נראה שאפשר לסגור את השידוך, קם הבבא–סאלי פתאום ממקומו ובלי לומר מילה הלך לישון… אשתו הרבנית לא הבינה מה קרה. היא שאלה אם הוא אמר משהו בטרם הלך לישון, אבל אף אחד לא שמע ממנו מילה. הוא פשוט הלך לישון. כמובן שבלעדיו לא היה אפשר לסגור את השידוך.

רק לאחר שחלפו כמה ימים, ובדואר התקבלה תשובתו החיובית של הרבי - הודיע הבבא–סאלי שאף הוא מסכים לשידוך. או–אז הבנו שהצדיק ביקש לקבל תחילה את ברכתו של הרבי!

מעניין לעניין באותו עניין: כאשר נולד לרב ישר בן, הוא הלך לבבא–סאלי כדי להתייעץ עמו בקשר לשם שייקרא לרך הנולד. הבבא–סאלי היה רדום באותה שעה, ולפתע התעורר ואמר: תקראו את שמו “יוסף יצחק”.

שעוני הציפייה לביאת המשיח

על הציפייה המיוחדת של הבבא–סאלי להתגלות המשיח, יעיד הסיפור הבא, אותו סיפר הרב מרדכי אליהו ז”ל כמה פעמים בדרשותיו:  “פעם קרא לי הבבא סאלי, ואמר שהוא עצמו יראה את המשיח, כלומר, יזכה להתגלות. אלא שכעבור זמן קרא לי ואמר שהוא לא יזכה לזה. שאלתי אותו למה? והוא ענה לי: יש קטרוג גדול על עם ישראל, ואני חייב לעלות למעלה להתפלל על מנת לבטל את הקטרוג. ואכן כך היה. גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם”.

שנים לאחר מכן, התגלה הבבא סאלי לבנו הבבא ברוך מנתיבות, וביקשו שימסור את השעון שבחדרו לידיו של הרב מרדכי אליהו. בחלום הוא גילה לבנו, שכאשר יגיעו המחוגים לשעה 12, או אז יגיע המשיח.

הבבא ברוך עשה כפי שהתבקש, ומסר לידי הרב את שעון הזהב שהיה בחדרו של אביו, אך כעבור כמה חודשים שוב נגלה אליו אביו בחלום, וביקשו למסור גם את שעון הכסף. המחוגים בשעון הראו על השעה שלוש. בזמן שסיפר את הסיפור, המחוגים עמדו על רבע לשתים עשרה.

הרב אליהו אישר את סיפור השעונים, באמרו: “אני נזהר שלא לנגוע בשעון הזה. אני פוחד. אבל הוא מונח אצלי. כשהשעה תגיע לשעה כזו וכזו, תבוא הגאולה. הנחתי את שעון הזהב למטה, ואת שעון הכסף מעליו, שכן כסף מסמל רחמים, וזהב מסמל דין. רציתי שהרחמים יהיו על הדין. יעזור הקב”ה שהגאולה תבוא מהר”. ואכן, בדרשותיו הזכיר לא פעם הרב אליהו את סיפור השעונים.