בזכות היהודים בג.פ.או. נוסף חג לחסידים

לבלבל את האויב

כ”ק מו”ח אדמו”ר סיפר בנוגע למאסר, שבשולחן הכתיבה בחדרו, ב”קאַבינעט”, ששם קיבל אנשים ל”יחידות” וכתב מכתבים כו’, היה לו מן המוכן מדור שלם של ריבוי מכתבים ו”כתבים” בעלי תוכן שלא היה בו חשש, והכוונה בזה היתה שכאשר יבואו לערוך חיפוש (“אָביסקע”), הנה אותם מכתבים ספורים שיש לחשוש מהם, יהיו נבלעים ומעורבבים בתוך כמות גדולה של ענינים שהצד שכנגד לא יוכל להשתמש בהם.

וכך הווה: כאשר באו לערוך החיפוש בלילה שבין יום שלישי ליום רביעי ורצו לערוך חיפוש גם בחדר הכתיבה, באמרם, שרצונם לחפש גם בהמגירות - הוציא הרבי מהמגירות מכתבים אלו והניחם על השולחן, כך, שאותם ענינים ספורים שהיו צריכים לחשוש מהם, יהיו מונחים בין כל שאר ריבוי הענינים. ואכן, בהחיפוש שנערך בבית, לא מצאו ענינים שהיו יכולים להיטפל אליהם, כיון שהיו שם המון כתבים שלא היה בהם תוכן המעניין עבורם.

(י”ב תמוז תשי”ח)

נס גלוי

כאשר פקידי הג.פ.או. באו לאסור את כ”ק מו”ח אדמו”ר בשנת תרפ”ז, העמידו שומרים על פתחי הבית, וציוו עליהם שלא יתנו לאיש ללכת מחדר לחדר או לדבר ביניהם.

אמו של הרבי, הרבנית שטערנא שרה, היתה בחדרה, ולא ידעה מכל הנעשה בבית. אמנם בגלל סיבה מסויימת נודע לה שבנה נעצר, ולפתע נכנסה לחדר והתחילה לבכות בקול, ולא יכלו להרגיעה. ראש הפלוגה פנה אל הרבי ובקש ממנו להשקיט את אמו הרבנית, באמרו: “לכו אתה לחדרה. אינני אשם בכך שהתרגשה באופן כזה. היינו שקטים, לא חפצנו להפריע את מנוחתה. דברו על לבה”.

הרבי הלך עם אמו הרבנית לחדרה, שם דבר אתה כמה דברים שלא יכול היה לדבר בפני האורחים.

המאסר התחיל עם החיפוש שנערך בבית, חיפוש שהיה בתוקף הכי גדול של מדת הדין. מובן אם כן, שבהתחלה זו לא היה שום מקום, לכאורה, לנס גלוי. ואף על פי כן ראו אז - מיד בעת החיפוש - נס גלוי, שבעיני בשר לא מובן לגמרי איך זה קרה. והוא: שנתנו לכ”ק מו”ח אדמו”ר לדבר בחפשיות עם בני ביתו, למסור להם הוראות כיצד להתנהג בעת המאסר ולדאוג לכל הענינים, וקיום הוראות אלו הביא בסופו של דבר את הגאולה והשחרור בפועל.

(משיחת י”ב תמוז תשכ”ז)

מה הגיב הרבי כשרצו לצלמו במאסר?

הרבי סיפר שבשבתו בהמאסר נכנסו לחדר מאסרו ביום השבת כדי לצלם אותו,

- על פי חוק המלוכה צריך להיות במשרד של בית–הסוהר תמונה של כל אסיר. וכיון שמאיזה סיבה לא צילמו את הרבי קודם שהכניסוהו לתא מאסרו, באו לצלמו בתא מאסרו ביום השבת.

באותה שעה - היה זה בשעה השניה השלישית או הרביעית לאחרי חצות - התפלל הרבי כשטליתו מכסה את פניו (“מיטן טלית איבערן קאָפּ”), וכשנכנסו לתאו וראוהו יושב כשטליתו מכסה את פניו - הלכו להם.

לאחרי משך זמן - שעה או שעה ומחצה (הרבי לא אמר כמה זמן) - באו עוד פעם. הרבי אחז עדיין באמצע התפלה, אבל טליתו לא היתה מכסה את פניו, וכשהבחין בהם בהכנסם עם כל ציוד הצילום, עשה איזו תנועה בידו, בהראותו שאינו יכול להפסיק עכשיו, ונבהלו והלכו להם.

לאחרי עוד משך זמן - שעה או שעה ומחצה - באו פעם שלישית, ואז אמר להם הרבי שכיון ששבת היום, אסור לו להצטלם. וכששמעו את דבריו, הלכו להם, ודחו את הצילום לזמן אחר.

מאורע זה הוא דבר פלא, ועל פי שכל אין לו מקום לגמרי: אנשים אלה - אינם צריכים להתפעל מ”טלית”, ואינם מתפעלים מ”טלית”, ואדרבה: הם אסרו את הרבי בגלל היותו רב, רבי, שמתכסה בטלית!…

מהי אפוא הסיבה לכך שכאשר הרבי היה אצלם, בד’ אמות שלהם, סביבה שכולה שורצת באנשים שלהם, ובין ד’ הכתלים שלהם, מקום שאין בו מזוזות - התפעלו ונבהלו בראותם את הרבי יושב כשטליתו מכסה את פניו, עד כדי כך שהסתלקו להם, בהבינם שאין להם מה לעשות כאן!… - היכן יש מקום לדבר כזה בשכל?!…

אלא מאי - מצד העצמיות של הרבי (שעמד בביטול עצמי ובתוקף עצמי) נפעל גם במציאות כזו שהניצוץ האלקי שבה נסתר ונעלם לגמרי עד לאופן שחתיכה נעשית נבילה (אלא שאף על פי כן נשארה מציאות הניצוץ), שכאשר מציאות זו רואה עצמות ומהות כפי שיושב מעוטף בטלית מעל הראש… אזי אין אצלם נתינת מקום כלל (לא מצד השכל, כיון שאצלם גופא הרי זה ענין שאינו שייך לשכל) לנסות לבלבל, כיון שכאן מתבטלת מציאותם, ולא זו בלבד שאינם מבלבלים, אלא עוד זאת, שמסתלקים מהמקום, בראותם שאין להם מה לעשות כאן!…

 (שיחת י”ג תמוז תשי”א)

 

החלטה פנימית חזקה

בין הסיפורים שסיפר הרבי, בעל השמחה והגאולה, בקשר למאסר והגאולה - מצויים כאלה הדנים בתקופה שבה היה המאסר בתקפו.

אחד הסיפורים:

מיד עם הכנסתו בין כותלי בית הסהר קבע בנפשו החלטה איתנה, שלא יאבד ח”ו את חושיו, ושלא יתרשם כלל מאנשי הג.פ.או. - לא זו בלבד שלא יתחשב בהם בדברים הקשורים ביראת שמים, כי אם שלא יחשיבם כלל למציאות. הוא דן אותם כאילו היו “כאין ואפס ממש” - כלשון הרב.

מצב נפשי זה לא נשתנה אצלו גם לאחר שנענש על שסירב לענות לשאלתם. העונש היה כליאתו במרתף שהיה גדוש רפש, עד גובה מסוים, לא היה שם מקום להישען, ולעומת זה רחשו עכברים ורמשים על הקירות וברפש. במרתף זה הוחזק במשך כיממה, אבל גם לאחר מכן הייתה החלטתו נחושה שלא להתחשב בהם - ושהם כאין וכאפס ממש.

ביום חמישי בשבוע, ר”ח תמוז, בשעה 11 לפני הצהריים (הרבי הוסיף בסיפורו, כי בדרך כלל נהג במאסרו להתפלל באריכות) הופיעו שוטרים בחדרו ופקדו עליו לקום. - השוטרים דיברו רוסית, אך דרכו של הרבי הייתה לענות להם באידיש, וענה כי לא יקום. - נהוג היה בבית הסוהר כי בשעת מסירת הודעה לאסיר - עליו לקבל בעמידה, כהוכחה שהאסיר נתון למרות השלטונות, לפיכך סירב הרבי לקום - כפי הנראה, היה אחד השוטרים יהודי, שהבין את התשובה שנאמרה באידיש. הם הגיבו עליה ברוסית: “אם לא תציית - נכה אותך!”. הרבי ענה: “נו”. השוטרים עשו כדבריהם ויצאו מן החדר.

לאחר מכן הופיע קבוצה שנייה של שוטרים, שביניהם היה גם לולב (אחד מאלה שהשתתפו במאסר הרבי, בהבאתו לכלא וגם בחקירתו). לולב היה מגזע חסידים, ופתח דבריו בביטוי “רבי”. “רבי! מדוע הוא מתעסק אתם? ומדעו הוא נכנס אתם בהתנצחות? והרי מטרתם לבשר הקלה - וכשמורים אפוא לקום - יש לקום!” על כך לא השיב הרבי דבר. לולב חזר ואמר: “והרי יכו אותו?” וגם על כך לא הגיב הרבי. הכו אותו אפוא פעם נוספת (אחד מהם נתן לו מכה תחת הסנטר, שאת כאבה חש הרבי זמן רב לאחר מכן) והלכו להם.

גם כאשר אחר כך הופיעה קבוצת שוטרים פעם שלישית (גם ביניהם היה יהודי בשם קבלוב) ופקדה עליו לקום, השיב הרבי שלא יקום. שוב הכו אותו (היה זה קבלוב מי שהכה), והדבר לא הועיל כלום. קבלוב התמלא חמת רצח וקרא: “מי טיעיביא נאאוטשים” (= אנו נלמדך לקח). הרבי השיב (באידיש): “עס ווענדט זיך ווער וועמען” (= נראה מי ילמד את מי).

כעבור שעה מסוימת הופיעו שוטרים ואמרו לו להיכנס למשרד. שם בישרוהו [זו ההקלה שעליה שח לולב] כי ישחררוהו מבית הסוהר, ויגלוהו למשך שלוש שנים לעיר קסטרמה.

כשהרבי התקרב לשולחן, הבחין במסמכי ה”תיק” שלו שהיו מונחים על השולחן. במסמך הייתה שורת מלים מחוקה (השורה הכילה גזר דין מוות ר”ל, אלא שמאחר שהרבי סיפר זאת בחיים חיותו בעלמא דין - נמנע מלבטא זאת בפיו, כי אם ציין ששורה אחת הייתה כתובה ונמחקה), לאחריה באה שורת מלים שהכילה פסק דין של הגליה לסלובקי למשך 10 שנים, ובצדה ציון המלה “ניעט!” (לא!), לבסוף נכתב גזר הדין: “שלוש שנים לקסטרמה”.

עם ההודעה על הישלחו לשלוש שנים לקסטרמה נשאל הרבי על סוג המסע שבו רצונו להגיע לשם. הוא השיב: ב”מז’דונרודנה” (כך נקראו הקרונות בהם נסעו פקידי ממשלה או עשירים), וכששאלוהו אם יש לו לשלם, כיון שמחיר מסע זה יקר מאוד, ענה, כי אם כספו המונח במשרדם, שנקלח ממנו בעת המאסר, אינו מספיק - יורה לבני ביתו לשלם עבור הנסיעה.

הפקידים הסכימו לסידור זה והודיעוהו כי בשעה שתיים בצהרים ישוחרר מן המאסר הם הרשו לו לבלות שש שעות עם בני הבית, והזהירוהו כי בלילה עליו לעזוב את העיר ולנסוע לקסטרמה.

כיון שהיה זה ביום חמישי בשבוע, שאל הרבי: “מתי אגיע לקסטרמה?”, ונענה כי יגיע בשבת. הרבי הגיב כי בשבת לא ייסע בשום אופן שהוא. בספרו את הדבר סיים הרבי: ברוך השם, לא נסעתי בשבת, ונשארתי כלוא עד יום ראשון! - מאחר שסירב לנסוע ביום חמישי, ואילו להניחו לשהות בביתו זמן ממושך יותר - לא חפצו - עיכבוהו בבית הכלא עד יום ראשון. בעיצומו של יום ראשון בא הביתה, ובערב נסע לקסטרמה.

לסיפור זה הוסיף הרבי כי החסיד ר’ מיכאל דווארקין הגיע לקסטרמה לפניו, ובמשך הזמן (עד בוא הרבי) ריכז ר’ מיכאל ילדים מספר וייסד “חדר” ללימוד, וכן דאג לתיקון המקווה שהייתה קיימת שם.

פירוש הדבר: אותן פעולות, שעבורן נאסר הרבי ונידון למוות, ורק על ידי השתדלות ובנס הוחלף גזר דין זה לשלוש שנות גלות - המשיך הרבי מיד עם צאתו מן המאסר: עוד בטרם הגיע לקסטרמה - “שלח להורות לפניו גושנה”, שיגר שליח לייסד “חדר” ולתקן מקווה לרבים.

(משיחת י”ג תמוז תשכ”ב)

בשעתו לא שמו לב

מיד כשנודע דבר המאסר, השליכו עשרות יהודים את עצמם לפעולות שונות והשתדלות לשחרורו של כ”ק מו”ח אדמו”ר. ועשו זאת בגלוי, ועד ששלחו מכתבים בחתימת שמותיהם, ויתר על כן, הם פנו בעצמם לפקידי הממשלה שהיו אחראים לפסק הדין והשתדלו להשפיע עליהם.

וזאת - אף שתושבי אותה מדינה מושגחים בקפידה מצד הממשלה, ובפרט בכל הקשור למאסר, שערכו אז חיפוש מחופש ובדקו בשבע עיניים כל אלו שהיו קשורים לרבי, ולו במקצת. אך יהודים אלו לא התחשבו בכך שעוקבים אחריהם ושעלולות להיות תוצאות מסוכנות מפעילות זו.

ולאחרי כל זה, רואים דבר פלא: בין כל אלו שהשתדלו, לא היה אף אחד שהדבר הזיק לו - לא בדברים הנוגעים בנפש, לא בדברים הנוגעים בגוף, ואפילו לא בדברים הנוגעים לממון, לפרנסה!

נכון ש”שלוחי מצוה אינן ניזוקין”, אבל הרי “היכא דשכיחא היזיקא” שאני.

הפלא גדול עוד יותר: לפני המאסר, וכן לאחריו, אכן היו כאלה שסבלו בגלל הקשר שלהם עם הרבי. אבל כל מי שהשתדל למען שחרורו של הרבי - לא ניזוק כתוצאה מכך, לא בעת המאסר (עוד לפני נס הגאולה, כאשר הסכנה היתה בעיצומה), ובודאי לא לאחר הגאולה, וכן לא בתקופה מאוחרת יותר, אפילו לאחר שהרבי יצא מן המדינה.

(לקו”ש חלק כ”ח עמוד 194)

לא להתפעל מההעלמות

כאשר כ”ק מו”ח אדמו”ר יצא מבית האסורים בג’ תמוז ועמד לנסוע לעיר מקלטו קאסטראמא, הנה בהיותו בבית הנתיבות טרם צאת המסע, פנה אל קהל העומדים שם ללוותו ואמר לפניהם דברים אחדים, מה שאמר אביו, כ”ק אדמו”ר (מוהרש”ב) נ”ע בעת אסיפת הרבנים במדינת רוסיא.

…כ”ק מו”ח אדמו”ר חזר דברים אלו כשעמד לנסוע לקאסטראמא, כפי שנדפסו הדברים שאמר אז לאחרי ההקדמה ד”יהי ה’ אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו”.

והציווי של כ”ק מו”ח אדמו”ר להדפיס את הדברים - מהוה נתינת–כח על כל הזמנים ועל כל המקומות, שכל יהודי, בכל מקום שנמצא, צריך לידע שרק הגוף שלו נמצא בגלות, אבל הנשמה היא בת–חורין…

(י”ב תמוז תשי”ד)

מתי הודיעו על השחרור?

..הזמן שבו עומדים עתה (יום שלישי י”ב תמוז בלילה), הוא, הזמן שבין הידיעה על השחרור שקיבל כ”ק מו”ח אדמו”ר באופן בלתי רשמי (ביום שלישי י”ב תמוז) ובין הידיעה הרשמית שנתקבלה למחרת (ביום רביעי י”ג תמוז), כי:

הסדר היה שביום שלישי בשבוע היה כ”ק מו”ח אדמו”ר צריך להופיע במשרד של המשטרה (כפי שהיה נקרא שם: נ.ק.וו.ד.) להראות שהוא נמצא בעיר. וכאשר בא לשם ביום שלישי י”ב תמוז - התברר שעל פי החוקים יש ביום זה איזה “חגא”, “יומא דפגרא”, ובמילא, באופן רשמי היה המשרד סגור. אבל בכל זאת מצאו שם מישהו שסיפר שנתקבלה ידיעה והוראה ממוסקבה שישחררו אותו, אך כיון שהיום סגור המשרד, יצטרך לבוא מחר.

וכשהגיע לשם למחרת, ביום רביעי י”ג תמוז, הודיעו לו באופן רשמי על השחרור, ולא עוד אלא שהוסיפו וביקשו שתהיה להם ראיה והוכחה שהודיעו לו על השחרור בעוד מועד - כי, פקודת השחרור היתה בתוקף שכזה, שחששו, שאם יתברר על פי הניירות הרשמיים שהודיעו על השחרור לאחרי עשרים וארבע שעות, אזי ייענש מי שעיכב את מסירת ההודעה על השחרור!

‘עבודת התפילה’ בקוסטרומה

בזמן שבין המאסר והשחרור, שהה כ”ק מו”ח בפינה נידחת - מקום שאינו יישוב יהודי (למרות שהתגוררו בו כמאה משפחות יהודיות), ואף במקום זה פעל הרבי להקמת מקווה. בשבת האריך הרבי בתפילתו, דבר שהיה לפלא גדול בעיני תושבי המקום - יהודי יושב ומתפלל עד השעה שלוש–ארבע. הקהל כולו כבר הספיק להתפלל, לאכול סעודת שבת–קודש ואף לישון, וכאן עומד לו “ראבין” [= רב] ומתפלל. הדבר היה לפלא עד שאפילו הכומר (הפרבוסלאבי) הגיע לחזות במחזה.

עם זאת, התאונן כ”ק מו”ח בפני ר’ אליהו–חיים אלטהויז או ר’ מיכאל דבורקין, שבימים שלא היה יכול לכתוב בידיו איגרות חיזוק ליהודים בנוגע.. [=לחיזוק תורה ומצוותיה], “היה מוטב שידי (חס ושלום) תיבש!”…

(משיחת שבת פרשת שלח תשי”ב)

ריקוד של חסיד,
“אין עוד מלבדו”

הבשורה על שחרורו של כ”ק מו”ח אדמו”ר בי”ג תמוז תרפ”ז, כנראה הגיעה אל ר’ מיכאל דבורקין בפתאומיות, ללא שום השערה מראש. בכלל, מיכאל דווארקין - הוא לא ידע שצריכים לקרוא לו “ר’ מיכאל” - לא היה תמיד בקו של מדידה והגבלה. והתכונה שלו היתה להיות תמיד בהתפעלות גדולה. נטל ר’ מיכאל “סאטקע” של ‘משקה’ (“סאטקע” הוא בקבוק קטן שמכיל כמות קטנה, מאית מבקבוק גדול), אחז את הבקבוק בידו ורקד במשך זמן ארוך מסביב לבית שבו התאכסן כ”ק מו”ח אדמו”ר.

תוך כדי ריקוד, ניגן ניגון עם מילים ברוסית (הוא עבד כמה שנים ביער, והיו לו עסקים עם גויים ולכן היו מורגלים על לשונו ביטויים ומילים בשפת המדינה). היה זה ניגון חסידי על העניין של “אין עוד מלבדו”: “ניעטו ניעטו ניקאווא, קראמי” - וכאן אומרים את שמו של הקב”ה בשפת המדינה - “אדנאווא”. ר’ מיכאל ניגן זאת בהזכרת שמו של הקב”ה, אבל מאחר שההלכה אוסרת לאמור את שמו של הקב”ה אפילו בשפה שאינה לשון–הקודש, אחר–כך החליפו זאת החסידים במילה אחרת - “קראמי איווא אדנאווא”. כלומר: “אין שום דבר חוץ ממנו”, וכבר מובן למי מתכוונים.

(משיחת י”ב תמוז תשכ”ה)

“בלי פרסום”

כאשר היתה הגאולה של י”ב–י”ג תמוז, שררה אצל החסידים שמחה גדולה ועצומה. יחד עם זה, הרבי בעל הגאולה הורה כי ישתדלו ‘שלא להכעיס’ את ‘הצד השני’, ומעין מה שכתב רבינו הזקן לאחר גאולתו - “שלא לשרוק עליהם”. אז התהלכה בקרב החסידים מטבע לשון: “אז ס’זאל זיין בלי פרסום” - שיהיה ללא פרסום יתר על המידה.

עד כדי כך, שכאשר שלחו הודעות טלגרמה על שמחת הגאולה למקומות שונים, חתמו את המברק במילים “בלי פרסום” - והנמען, שהבין אל נכון כי לא זהו שם המשפחה של השולח, הבין את המסר…

במה דברים אמורים? - הדגיש הרבי - במדינה ההיא ובתוקפה ההיא; אך כיום, בעמדנו במקום רווחה ובתקופה שבה אין ממה לחשוש, יש לעשות שאת ההתוועדויות וה’שטורעם’ של י”ב–י”ג תמוז בפרסום וברעש הכי גדול…

 (י”ג תמוז תשל”ט)

גם בקיבוצים

כאשר נודעה בעולם בשורת הגאולה של י”ב–י”ג תמוז גרמה הידיעה לשמחה גדולה, לא רק בין חסידי חב”ד, אלא בכל החוגים.

ועד כדי כך, שכאשר ביקר כ”ק מו”ח אדמו”ר בארץ ישראל בשנת תרפ”ט (שנתיים לאחר גאולתו), הנה גם חברי קיבוצים “שמאלניים” (- תואר בלתי נכון, ואין כאן המקום לבאר מדוע) קבלו את פניו בשמחה ובהתלהבות.

גם יהודים אלו, שהיו רחוקים ממסירת נפש יום–יומית על לימוד התורה וקיום המצוות, קבלו את כ”ק מו”ח אדמו”ר באהבה ובכבוד ומתוך התלהבות. ראו בו איש המסירות נפש, שעמד על המשמר (אין הכוונה לעתון “על המשמר” של הקיבוצים…) והגין על תורת ישראל וגאון יעקב; ראו בו אדם שמייצג את כל עם ישראל, כולל אותם.

כאן ראו בפועל ובגלוי מה שכותב כ”ק מו”ח אדמו”ר במכתבו הידוע: “לא אותי בלבד גאל הקב”ה בי”ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה”.

ויש לומר, שהיות שכ”ק מו”ח אדמו”ר נהג לקרב כל יהודי באשר הוא שם, לכן, כמים הפנים לפנים, זכה להערצה וחיבה מצד יהודים מכל החוגים ומכל הסוגים.

(משיחת י”ב תמוז תש”ל)

בזכות היהודים בג.פ.או. נוסף חג לחסידים

משך זמן לאחרי גאולת י”ב תמוז, נאסר על ידי הג.פ.או. אחד מחשובי הרבנים, וכשדיבר עמם להוכיח להם שאסרוהו ללא עול בכפו, נענו אנשי הג.פ.או. ואמרו לו [הם דיברו אליו ברוסית, אבל, כיון שלא כל הנמצאים כאן מבינים רוסית, אספר תוכן דבריהם בשפה המדוברת]: מדוע הנכם מפחדים מהמאסר, אדרבה, על ידי זה יתוסף עוד יום טוב אצל חסידים! כשאסרו את הליובאוויטשער - הסבירו את דבריהם - ניתוסף היום טוב של י”ב תמוז, וכשיאסרו אתכם ואחר כך ישחררו - יתוסף עוד יום טוב!…

 (שיחת י”ג תמוז תשי”א)