בן חיים

קהילת חב”ד בצפת היא אחת הקהילות הוותיקות והגדולות בארץ ישראל, שהוקמה על ידי הרב אריה לייב קפלן יחד עם שלוחים ואנשי מעשה נוספים שבאו, בשליחות הרבי מלך המשיח, לחזק את הנוכחות החב”דית בעיר ולהחזיר עטרה ליושנה. שלוחי הרבי הקימו את הקריה החב”דית בעיר, לצד מוסדות חינוך, ארגוני תורה וחסד לכל הגילאים. מוסדות אלה קנו להם שם ותהילה ורבים מצעירי חב”ד ברחבי העולם מתחנכים בהם.

אחד המאפיינים הבולטים של הקהילה בצפת הוא האחוזים הניכרים של בעלי התשובה בקהילה, כאלה שהתקרבו במשך השנים אל המאור הגדול. עובדה זו תורמת משמעותית לאווירה החסידית השוררת בקהילה.

לקראת יום הולדתו של הרבי מלך המשיח, ולקראת חג הפסח, חג הגאולה, כינסנו לחדר אחד ארבעה מבני הקהילה, בני גילאים שונים, כאלה העוסקים במקצועות שונים לפרנסתם — וביקשנו לשמוע את סיפור חייהם, על הדרך שעשו לליובאוויטש ועד כמה הרבי ותורת החסידות השפיעו על דרכם.

הראשון הוא ר’ ניסים בן חיים, אומן בנשמתו, מנגן וצייר שניגן בעבר בהרכבים מוסיקאליים בארץ ישראל ובעולם, וכיום מלחין ומנגן בקדושה. השני הוא ר’ שחר שושני, יוצא יחידה קרבית שחייו ניצלו כמה פעמים והביאו אותו לחשיבה מחודשת על חייו. הוא מוכר כיום בעיקר בזכות ‘יקב שושני’ שבבעלותו. השלישי הוא ר’ יצחק קובי שעבר מסע חיים מטלטל בהודו עם ‘גוראים’ לעבודה זרה עד שהתעוררה נשמתו והוא משמש כיום כעורך דין ידוע בצפת, והרביעי הוא ר’ מרדכי אברהמוב, בוגר יחידה מובחרת בחיל הים שלא ידע ולא כלום על יהדותו, אפילו לא על יום הכיפורים, ובסופו של דבר אף הוא התקרב בצורה פלאית. הוא משמש כיום כמרפא ברפואה סינית. 

שרשרת של ניסי חיים

הייתי רוצה לשמוע לפני הכול את היסטוריית חייכם קודם התקרבותכם לחסידות, ומה גרם לכם לעשות את הצעד הזה?

ר’ ניסים בן חיים: נולדתי וגדלתי בחיפה, להורים מעולי מרוקו. בבית כן הייתה אווירה של מסורת, ובמשך תקופה קצרה אף נשלחתי ללמוד בבית הספר למלאכה בכפר חב”ד. אבי היה מאלופי הארץ באומנות האגרוף, אך נשמתי נמשכה מגיל צעיר למוסיקה. בגיל צעיר מאוד נשלחתי לפנימיות; בתחילה הייתי בבית הספר החקלאי ‘כפר גלים’ ומשם עברתי ללמוד בבית הספר הטכני של ‘חיל האוויר’ במגמת חשמלאות מטוסים. 

כשהגעתי לגיל גיוס, מצאתי את עצמי מתגייס לחיל השריון. עם שחרורי מהצבא המשיכה שלי למוסיקה הביאה אותי לעשות מעשה — הכלי הראשון שניגנתי עליו היה מנדולינה, מאוחר יותר רכשתי גיטרה חשמלית והתחלתי להופיע במרכזי בילוי לצעירים שנפתחו בימים ההם בחיפה. התמקצעתי במוסיקת ג’ז ובלוז, כאשר בשלב מסויים הייתה לנו להקה שהופיעה מדי לילה במועדון בלוז שפתחנו בעיר. כשהרגשתי שהעיר כבר קטנה למידותיי, החלטתי לעזוב את הארץ ונדדתי לסקוטלנד שם נכנסתי ללמוד משחק בבית הספר לאומנויות.

בתקופת שהותי באנגליה, התקשר אלי אחי הגדול יותר שהתגורר בקולומביה והזמין אותי להצטרף לעסק הטקסטיל המצליח שפתח. הסכמתי, אך מהר מאוד עזבתי את העיסוק במכירת בדים לטובת הופעות מוסיקאליות במועדונים לצעירים בבוגוטה הבירה. הבאנו לעיר סגנון מוסיקה חדש ולא מוכר, וצעירים רבים העריצו אותנו. התקשורת אף היא התענינה בנו. הופענו והתארחנו בתוכניות אירוח רבות. אחת האטרקציות של ההרכב המוסיקאלי היה ניגון תוך כדי ציור.

בקולומביה התגוררתי שש שנים. בשלב מסוים אף קבעתי את מגוריי בכפר איכרים נידח, שם ביקשתי לחוש רוגע ושלווה ופתחתי מסעדה כפרית. אך באותה מהירות שהגעתי לקולומביה, גם עזבתי אותה בגלל התקפות המורדים שלחמו נגד הממשלה. אלו היו מגיחים מן היערות ותוקפים. ההתקפות שלהם הלכו וגברו עד שהיה מפחיד, בעיקר לזרים, להישאר במדינה זו. בעצת אחי ובתיאום עם חבר מחיפה, טסתי לפילדלפיה שם הובטח לי סידור עבודה בהובלות. בסופו של דבר, כשהגעתי לשם, החבר שהבטיח לי עזרה, לא נכח במקום.

לא ידעתי את נפשי, לא היו אז טלפונים ואינטרנט כמו היום שאפשר יהיה לחפש אותו. פניתי אפוא לבניין הקהילה היהודית, שם פגשתי באישה שיצאה מגדרה לסייע לי. היא אף מימנה לי חדר בבית מלון מקומי לכמה ימים עד שאחליט לאן לפנות. הספיק לי רק יום אחד כדי להחליט שאני עוזב את פילדלפיה לטובת ניו–יורק ושם אנסה להיכנס לעבודה בהובלות. כשהודעתי לה שאני יוצא לדרך, ביקשה שעם בואי לניו–יורק אודיע לה שהסתדרתי. התרגשתי מאוד מהאכפתיות של אותה אישה כלפיי, רק בשל היותנו יהודים.

כשהגעתי לניו–יורק, זכרתי את מה שאחי אמר לי שחב”ד יכולים לסייע לי. בהחלטה של שבריר רגע לשים את פעמי לקראון הייטס. כשהגעתי לשכונה והסתדרתי בה מעט, התקשרתי לאותה אישה בפילדלפיה כדי לעדכן אותה שהכול בסדר איתי. כששמעה את קולי, זעקה מהתרגשות. מסתבר שכמה שעות לאחר שעזבתי את המלון בו שהיתי, המלון נשרף כליל ואנשים רבים שהיו בתוכו מצאו את מותם… חיי ניצלו בנס!

הסיפור הזה התחבר לי לעוד מקרים של השגחות פרטיות שהיו לי בקולומביה. זאת לצד תחושת מיצוי עזה שחשתי מחיי נטולי המשמעות, הביאו אותי להישאר בקראון הייטס לשם הגעתי בשנת תש”נ — שנת ניסים, ושמי אף הוא ניסים. אצל הרבי פגשתי בחסידים שהתקרבו ליהדות לפני, כמו ר’ עמרם מויאל ור’ ניסים סלמן, שניהם מהקהילה בצפת שליוו אותי בצעדים הראשונים ביהדות ובחסידות. כבר בליל שבת הראשונה, כשראיתי את הרבי, ידעתי שזהו מקומי ומהר מאוד הפכתי לחלק מנוף באי המקום.

“כמה פעמים ראיתי את המוות”

ר’ שחר שושני: נולדתי ברמת השרון להורים מסורתיים, אבא שגדל בשכונת ‘מאה שערים’ בירושלים ואימא עולה חדשה מאיראן, והם החליטו לקבוע את מקומם בשרון. יש לי זיכרונות חזקים מהעובדה שבכל שנה היה אבי לוקח אותנו ביום הכיפורים לבית הוריו בירושלים. האווירה הייתה מרוממת ומדי שנה היינו צועדים לכותל המערבי, אך זה לא מה שגרם לי להתחזק או להישאר מסורתי, ראיתי בזה פולקלור נחמד, הא ותו לא.

ברמת השרון התגוררנו בסמיכות לשדות תותים ומרחבים. מגיל מאוד צעיר התחברתי לטבע ויחד עם חברים הייתי יוצא לטייל הרבה במרחבי ארץ ישראל. כשהגעתי לגיל גיוס, שאפתי הכי גבוה והתגייסתי ליחידה מיוחדת — פלחה”ן (פלוגת החבלה וההנדסה) גבעתי. התחלנו את הטירונות שלושים וחמשה חיילים וסיימנו שניים עשר בלבד. השירות הצבאי היה קשה ומאתגר; הימים היו ימים של האינתיפאדה הראשונה ואנחנו הוצבנו ראשונים בנקודות החיכוך.     

גם בלבנון הוצבנו במוצב הכי קדמי, שם חוויתי את הנס הגלוי הראשון שראיתי בחיי. אל המפקדה הגיע מידע מהשב”כ שמחבלים מסוריה עומדים לתקוף את המוצב שלנו. הכנו להם מארבים בעמק המוביל, אך בסופו של דבר הם לא הגיעו. כך אירע כמה פעמים, עד שיום אחד הגיע מידע בדוק וודאי כאשר בקבוצת המחבלים היה מחבל שהוא עצמו היה המודיע של השב”כ. הוא סימן את עצמו בסימן כדי שנדע לא לפגוע בו. דווקא למארב הזה החליט המפקד שלא לקחת אותי, ובמקומי צירף חייל צעיר ביחידה.

כל תחנוניי לא עזרו, ואני הצטרפתי לצוות אחר של סגן מפקד הפלוגה והוצבנו במקום אחר. בפועל המידע הפעם היה מדויק, המחבלים אכן הגיעו והמפקד הסתער עליהם, אלא שלפתע היה לו מעצור ברובה. המחבלים שהבחינו בו, מיהרו להסתתר ולהשיב באש כבדה, ממנה נהרגו המפקד ועוד ארבעה חברים טובים, בהם אותו לוחם צעיר שהחליף אותי בתפקיד יורה רימונים. כל החיילים ביחידה לקחו קשה את האירוע, ואני שבעתיים; היה ברור לי שאם לא הייתי מוחלף, גורלי היה זהה.

המקרה הזה ומקרים נוספים — כמו מארב שעשינו בשכם וחטפנו מאחור בקבוק תבערה שבדרך נס לא פגע בנו, או מקרה נוסף עם חייל המילואים אמנון פומרנץ שנקלע עם מכוניתו למחנה פליטים ועשו בו לינץ מול עינינו אך לא יכולנו להגיש לו סיוע — גרמו לי ולשאר הלוחמים לעשות חשבון נפש נוקב על משמעות ומהות החיים. כמה חודשים לאחר מכן, הרגשתי תחושה של מחנק ויצאתי מהארץ יחד עם חבר נוסף אל המזרח הרחוק. כשהגענו לנפאל לפני חג הפסח תשנ”ב, פגשנו בשני חב”דניקים צעירים מתכוננים לליל הסדר, וסייענו להם בהכנות.

למען האמת, הם לא ידעו מימינם ומשמאלם, וחברי שהיה טבח מדופלם, ניצח על הכנת התבשילים ואני לקחתי על עצמי להיות אחראי לוגיסטי. בליל הסדר הגיעו כאלף תרמילאים ואנחנו דאגנו לגשמיות בעוד צמד התמימים דאג לרוחניות. זו לא הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בפעילות חב”ד; כבר בצבא פגשתי כמה פעמים בחסידי חב”ד, אך העובדה שהייתי חלק מהעשיה, השפיעה עלי מאוד.

מנפאל המשכנו את הטיול ל’דלהי’ ומדי צהריים היינו סועדים את לבנו במסעדה שהגישה אוכל ישראלי.

יום אחד אני פוגש שם סועד ערבי, ומכיוון שאני יודע לדבר ערבית, התפתחה בינינו שיחה ערה וידידותית. לפני שיצא מהמסעדה, הניח ידו על כתפי ואמר לי: “אם הייתי יכול להרוג אותך, הייתי עושה זאת כעת ללא היסוס”. למחרת שוב סעדנו במסעדה, היה יום מאוד חם והפצרתי בחברי לצאת לאכול על הגג. חלפו כמה דקות ופתאום פיצוץ עז החריד את המסעדה ופגע בתיירים מכמה מדינות שסעדו שם. התברר לנו שאותו ערבי היה מחבל שהניח שם מטען נפץ.

מטען הנפץ הונח מתחת לשולחן הקבוע בו ישבנו. הצטמררתי רק מהמחשבה של מה היה קורה לולא ביכרנו לעלות לאכול בגג. בדרך נס לא היו בפיגוע נפגעים יהודים או ישראלים, למרות שבדרך כלל המסעדה הזאת מלאה בתרמילאים ישראלים. אימא שלי ששמעה על הפיגוע לחצה עלי לעזוב את הודו. כך אכן עשיתי, וטסתי לאוסטרליה. כשהגעתי לשם כבר היה ברור לי שאני רוצה לעשות שינוי מהותי בחיי. ראיתי יותר מדי ניסים מופלאים והרגשתי שהם סימן ברור לכך שעלי לחולל שינוי אמיתי.

בסידני פגשתי את שלוחי הרבי, ובזכותם הייתי משתתף בסעודות שבת. עם הזמן התחלתי לפקוד את בית הכנסת. ההתקרבות התעצמה לאחר שהתחברתי לצמד התמימים יוסף גינזבורג ושלמה רסקין שעשו שם פעילות מבורכת עם הישראלים. על פי בקשת אבי, שבתי ארצה ונכנסתי איתו בשותפות לעסק מינימרקט שהצליח, אך כשהרגשתי שזה מעכב את תהליך ההתקרבות של ליהדות, החלטתי לעזוב, ובעצת הרב גינזבורג נכנסתי ללמוד בישיבה בצפת.

ההיכרות עוברת בהודו

ר’ יצחק קובי: גדלתי בבית של מורים. אבי ואימי עבדו במשרות של מורים ועד גיל עשר התגוררנו בקרית שמונה מתוך תחושת שליחות. הבית היה חופשי לחלוטין, אמנם אבי גדל בבית מסורתי, אך הדבר היחיד שעשינו זה לצעוד לבית הכנסת לתפילת ‘נעילה’. אני זוכר שכשהייתי ילד אבי אמר לי: ‘דע לך שחכמי התורה היו אנשים הכי חכמים’. הייתה הערכה בבית לדרך היהדות אך זה לא קיבל כל ביטוי.

בגיל גיוס התגייסתי לחיל הים. בין כך ובין כך עברו הוריי להתגורר בחזרה בירושלים. לאחר שסיימתי את השירות, נכנסתי ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית. בדיעבד, אני זוכר שכל חיי הייתי בתחושת חיפוש עם מחשבות על החיים ועל מהות החיים. אלו טרדו תמיד את מנוחתי אך דאגתי להדחיקם. באוניברסיטה הייתי ידוע כאיש מסיבות ובילויים. לצד הלימודים הייתי יוצא עם חברים ומבלה, אך כשהייתי חוזר הביתה בשעות של לפנות בוקר, הייתה מכה בי תחושה עזה של ריקנות. חוסר סיפוק פנימי. היה לי למעשה הכול: הצטיינתי בלימודים, בדקתי עבודות של סטודנטים, כתבתי בכתב–העת של האוניברסיטה, אך כל זה נותר בממד החיצוני. היה ברור לי שחיי אינם צועדים באפיק נכון.

בסיום הלימודים החלטתי לדחות את שנת הסטאז’, ולצאת למסע חיפוש עצמי. על דרך היהדות לא חשבתי, שכן באותם ימים הכי רחוק מיהדות, אפילו לא יום כיפור ולא מצה בפסח; ובכלל, תמיד היה נראה לי שאם יש רוחניות בעולם, היא לא נמצאת בציבור החרדי שנתפס אצלי כעדר שמתנהל לפי חוקים נטולי היגיון. ה’חרדים’ נראו לי אז כאנשים הכי הזויים הקיימים על כדור הארץ. לכן את החיפוש אחר ‘רוחניות’ בחרתי לעשות בהודו.

הסדנה הראשונה שעשיתי הייתה סדנת השתיקה, ובאמת אחריה חדלתי לעשן אחרי אחת–עשרה שנים בהן עישנתי.

כיוון שכך, הרגשתי שאני צועד בכיוון חיובי, ובמשך שנה הסתובבתי ברחבי הודו, פוקד מנזרים ובתי תיפלה, קורא הרבה ספרות ועושה מדיטציות. בשלב מסויים פגשתי ‘גורו’ הודי, התחברתי אליו ויחד היינו אמורים לצאת למסע רגלי של שלושה חודשים מצפון לדרום. באותו שלב היה ברור לי שאני מבקש לעזוב את החיים החומריים שהיו לי ולהתנתק במטרה לחוות חיים של פשטות ודלות. בכך קיוויתי שאמצא את האושר. כשסיפרתי להוריי על המסע — הזדעזעו. הם היו בהלם טוטאלי.

לפני שיצאתי להודו, דחיתי בשנה את הסטאז’ לעריכת דין כפי שסיכמתי עם משרד עורכי דין בתל אביב. הוריי שכנעו אותי לעמוד במילתי ובהתחייבותי. אני זוכר שהמתנתי על יד טלפון ציבורי כדי לקבל שיחה מהוריי בארץ ישראל בה התכוונתי לומר להם שאני דוחה את בקשתם ובוחר להישאר בהודו. משום מה הם התמהמהו מלהתקשר, ומאוחר יותר סיפרו לי שהם אכן ניסו להתקשר, אלא שהשיחה הגיעה ‘משום מה’ לחנות פיצה הודית. הייתה זו יד ההשגחה העליונה, מכיוון שבזמן ההמתנה לטלפון התבוננתי עם עצמי ועם חיי.

התגנבה למוחי מחשבה שעלי כן לנסוע ארצה, מכיוון שאם התורה ההודית היא נכונה, עלי לשלבה בחיים האמתיים ולא לברוח מהם. כשסוף סוף נוצר הקשר הטלפוני, הייתה בפי תשובה חיובית. הגעתי למשרד עריכת דין כמו שתרמילאי שהיה שנה בהודו מגיע; עם שער ארוך, שרוולים וחולצות נושאי מוטיבים וסמלים של עבודה זרה.

שכרתי דירה, ובהשגחה פרטית, בקומה הראשונה היה בית הכנסת של חסידי וואסלי, מחסידות רוז’ין. בתחילה כשהזמינו אותי להשתתף בשיעורי תורה, זלזלתי. היה ברור לי שהם חיים על פי כללים שנקבעו לפני שנים ארוכות מבלי להבין מה הם עושים. מאוחר יותר, חבר לדירה הביא את הספר ‘הכיסא הריק’ מתורותיו של רבי נחמן מברסלב, ולראשונה הבנתי שאני טועה, וביהדות יש הרבה רוחניות. כמה שבועות לאחר מכן, שוב בהשגחה פרטית, נעמד בחור צעיר עם גיטרה בחזית בית הכנסת והחל לנגן ולספר סיפורים מהבעל שם טוב. שמעתי אותו פעם אחת, התלהבתי ומאז הפכתי להיות אורח קבוע שם.

כבר בהודו התבוננתי ומצאתי שיש בורא לעולם; אתה רואה שם פלאי טבע, הרים ונהרות, ומבין כי מוכרח שיש יד מכוונת, ורק כעת התחלתי להפנים שיש אמת גדולה גם בתורה ובמצוות. החלטתי אפוא להניח תפילין. בכניסה למגדל בו עבדתי, עמד מדי יום חב”דניק שהניח תפילין עם הנכנסים והיוצאים. תמיד כשהיה שואל אותי, הייתי מסרב, אך דווקא כעת, כשהחלטתי להניח תפילין, הוא לא הגיע במשך כמה ימים. ממש ציפיתי לבואו…

כשהוא שב למשמרת שלו, קפצתי עליו כמוצא שלל רב. הנחתי את התפילין כשבכל הזמן הזה גופי רעד מהתרגשות. היה זה חודש אלול והוא גם תקע בשופר, מה שהעצים אצלי את מפלס הרגשות. כשעליתי לעבודה, התקשיתי להכנס לחדרי והתיישבתי במטבח. הקולגות במשרד עורכי הדין היו בטוחים שאני לא מרגיש טוב.

באותה תקופה, חבר טוב שלמד איתי באוניברסיטה העברית, התקרב ליהדות בהודו ונכנס ללמוד בישיבת ‘דעת’ ברחובות, וכשנפגשנו, העניק לי במתנה את ספר החת”ת.

באותם ימים שידכו לי מישהי אך לא ידעתי איך מתנהלים בעולם הדתי לגבי שידוכים. כשהתקשרתי לאותו חבר, הסביר לי בפשטות: “כותבים לרבי באמצעות ה’אגרות קודש’”. כדי לעשות זאת, נסעתי לישיבה בה למד; לתומי חשבתי שכרכים אלו נמצאים רק אצלו בישיבה. כתבתי ואכן זכיתי לתשובה, ונישאתי.

לפני החתונה עוד זכיתי ללמוד כמה חודשים בישיבה. ברגע שבו דרכו רגליי בבית המדרש, הבנתי שזה המקום אליו אני כמה ומייחל כל חיי. אהבת ישראל שהרגשתי בישיבה, לא מצאתי בשום מקום. הבחורים במקום מסתובבים עם חיוך על הפנים. 

עם מצלמה בבית הכנסת ביום כיפור

ר’ מרדכי אברהמוב: נולדתי במשפחה יהודית בצפון קווקז. הקהילה היהודית בעיר הייתה מאוד מצומצמת, וסבלנו כל הזמן מאנטישמיות ומהצקות. הייתי היהודי היחיד בשכבה בבית הספר וסומנתי. המקרה שהגדיש את הסאה היה, כאשר במהלך שיעור נגרות הסתכסכתי עם ילד, והוא הבטיח לי ‘נפגש בהפסקה’. היה ברור לי שאני גובר עליו, אך כשיצאתי החוצה, פגשתי שם את כל תלמידי הכיתה; גם מי שחשבתי שהם חבריי, הפכו לאויביי, וביקשו להכות אותי. מאז נשארתי בבית.

על יהדות לא ידעתי מאומה וגם לא היה מי שיסביר לי. הדבר היחיד שידעתי שאני יהודי ואנחנו היהודים מאוד חכמים, ולכן אני המצטיין של הכיתה וכולם שונאים אותי. זכורני שסבתי הייתה מביאה לי פעם בשנה לאכול מצה, ולתומי חשבתי שמדובר בסוג של ‘קרקר’. המקרה בבית הספר כמו מקרים נוספים, גרמו להוריי לקבל החלטה לעלות ארצה.

וכך, לפני עשרים ושתיים שנה, כשאני ילד בן שתיים עשרה, עזבנו את הקווקז והתיישבנו בנתניה. חווינו קשיים רבים של התאקלמות, אך על כולם התגברנו. כשהגעתי לגיל גיוס, התגייסתי ליחידה מובחרת בחיל הים, שם שירתי שש שנים, עליהן לא אוכל לספר מאומה מחמת הסודיות, רק אוכל לומר שהן היו מאתגרות במהלכן איבדתי כמה חברים קרובים.

כשהשתחררתי מהצבא, חשתי תחושה של חיפוש עצמי. בצבא חוויתי חוויות שהעלו אצלי מחשבות רבות לגבי מהות החיים.

לא היה לי טיפת ידע במסורת ישראל סבא, וכדי להשקיט את המחשבות, נרשמתי לחוג ללימוד צילום אומנותי. מדי חודש היה על התלמידים בחוג להציג עבודות צילום שעשו. כל תלמיד התמקד בנושאים שקרובים ללבו, ומכיוון שחיפשתי תשובות לכל כך הרבה שאלות שטרדו את מנוחתי, חיפשתי את הרבדים העמוקים של החיים. בחרתי אפוא לצלם קבוצות של גולשי ים כמו גם קבוצות של צעירים ‘פנקיסטים’ ו’פריקים’.

חודש אחד החלטתי שהנושא שלי יהיה צילום בבתי כנסת. קמתי מוקדם בבוקר ונכנסתי לבית הכנסת שהיה בסמוך לבית מגוריי, אולם כשהתחלתי לצלם, גירשו אותי משם המתפללים בטענה שאני מפריע להם להתפלל. הדבר חזר בעוד ועוד בתי כנסיות, אך אני לא התייאשתי והמשכתי לחפש מקום שייתנו לי לצלם, עד שהגעתי לבית הכנסת חב”ד בנתניה — ממ”ש. מפעמים הקודמות ידעתי שבכל בית כנסת יש מי שעומד ראשון וכולם מתפללים אחריו. החלטתי אפוא לגשת אל החזן ולבקש ממנו רשות ואז רק לצלם.

פגשתי שם את הרב אליהו תורג’מן לומד עם ילדים, המתנתי בסבלנות עד שהוא יסיים ואז ביקשתי רשות לצלם. הוא האיר לי פנים והציע לי לשתות לפני כן כוס קפה או תה. בהתחשב ביחס שקיבלתי בשאר בתי הכנסת שביקרתי בהם, הייתי המום מהמחווה ומהפנים השמחות בהם התקבלתי. הוא היה נחמד וישבנו לשוחח. שאלתי אותו מה זה יהדות ומה ההבדל בין אשכנזים לספרדים. על כל שאלותיי ענה בסבלנות ובפירוט; הוא כמובן הסכים שאצלם והזמין אותי לבית הכנסת כל אימת שאחפוץ, ולא רק לצורך צלום פרויקט.

בפעם הבאה שהגעתי חמוש במצלמה לבית הכנסת, היה ביום הכיפורים, דקות ספורות לפני תפילת הנעילה… הייתי בור ועם ארץ, לא ידעתי מה זה יום כיפור ואיך שומרים על היום הזה. במקום לגרש אותי, אנשים התכסו בטליתם והרב תורג’מן שעמד חזן הבין שמשהו קורה מאחוריו, הסתובב, ניגש אלי וביקש שאמתין עד שהוא יסיים את התפילה ואז הוא יתיר לי לצלם — וכך עשיתי. המתנתי, וההמתנה הזו החזירה אותי לחיק היהדות. התבוננתי סביבי ולבי החל לבעבע ממש.

הרגשתי שמשהו קורה בתוכי, וצריך לעשות שינוי. ואכן, בתוך תקופה קצרה עזבתי את לימודי הצילום, התחלתי לפקוד את בית הכנסת בקביעות, להשתתף בשיעורים ובתפילות. עם הזמן הכיפה והציצית גם הם הגיעו, והרגשתי שמצאתי את אשר חיפשתי. מצאתי מזור לתחושת החיפוש שאפפה את דרכי ולא נתנה מנוח לנשמתי.

למה דווקא חב”ד?

אני מקשיב לסיפוריכם. כל אחד מכם עבר מסע מדהים, והשאלה הראשונה שצצה במוחי: למה דווקא חב”ד?

ר’ ניסים בן חיים: כשהייתי בניו–יורק ביקרתי באמת בקהילות שונות וביקשתי להבין את ההבדלים, אך הנשמה שלי הלכה עם חב”ד. נמשכתי לניגוני חב”ד. הרגשתי שבחב”ד יש הכול, כמו השורש לכל הענפים. היו קהילות שראיתי בהן שמחה, היו קהילות רציניות, היו קהילות ששמו דגש על מידות וכאלה ששמו דגש על למידה; כאלה שנגעו ברגש וכאלה שבשכל — אך בחב”ד ראיתי שיש הכול.

הרגע שבו היה ברור לי שאני אהיה חסיד, היה כאשר התחלתי ללמוד תניא.

ר’ שחר שושני: המזל שלי שפגשתי רק את חב”ד ולא ראיתי שום דבר אחר. אף פעם לא היו לי מחשבות שאולי אסתדר בחוג אחר. אני זוכר שכשהייתי מגיע לבית סבי ברעננה בתור בחור, הוא היה שואל למה אין לי טלית? והאמת, כמו שניסים אומר, אף פעם לא הייתה לי משיכה לכיוון הזה. כמוהו גם אצלי, ספר התניא הוא שעשה אצלי את ה’מכה בפטיש’.

אני זוכר שהרב גינזבורג לקח אותי מתל אביב, עוד בימים שהייתי מנהל את המינימרקט, לבניין 770 בכפר חב”ד, שם הוא למד במסגרת הכולל לאחר חתונתו, וביחד למדנו את פרק י”ט בתניא, שם מסביר אדמו”ר הזקן על נר ה’ נשמת אדם, שהנר רוצה להמשך למעלה. כל נשמה רוצה להימשך למקור חוצבה ולהידבק באלוקות. הדברים הללו דיברו אלי; ממש התרגשתי מהמשל הזה ובו–ברגע קיבלתי את ההחלטה לעשות שינוי אמיתי בחיי.     

ר’ יצחק קובי: מה שמשך אותי בחב”ד זה אהבת ישראל שהרגשתי בה. לא רק מדברים על זה, אלא עושים זאת. כל מפעל השליחות, התמימים שיוצאים למבצעים, זהו דבר נפלא וזה דיבר אלי. אתה רואה חסידים שמוסרים את עצמם בפועל ולא רק בתיאוריה. מי שנולד בחב”ד לא מבין עד כמה בחוגים אחרים כל אחד דואג לרוחניות של עצמו קודם לכל דבר.

הרובד הנוסף העמוק יותר הוא לימוד תורת החסידות. העומק שיש בתורת החסידות, הביאור הפנימי לכל דבר, ההבנה שאין מקריות ולכל דבר הסבר — היא שמשכה אותי. ה’מכה בפטיש’ היה כשנחשפתי לעולם הנגינה החב”די. ישבתי בישיבה ב’רמת אביב’ והבחורים ניגנו ניגון נשמה, ואז אמרתי לעצמי, בחסידות חב”ד יש שלמות, יש כאן הכול, עומק פנימי וחיצוני ואפילו רגש גדול שמתבטא בנגינה.

חב”ד מקיפה את כל רבדי החיים היהודיים. גם תורה, גם מצוות וגם ניגונים שנותנים חוויה רגשית לחיינו.

ר’ מרדכי אברהמוב: מהר מאוד ידעתי בשכל שחב”ד היא האמת האמיתית, אך משהו בתוכי נרתע וחיפשתי בעוד מקומות. אני זוכר שחבר משך אותי למרכז של לימוד קבלה, קיבלתי שם ספרי קבלה שונים, אך מהר מאוד הרגשתי שזה לא בשבילי. הייתי פוקד את בית חב”ד תדירות, כשאני בד בבד מחפש מקומות אחרים. כן נכנסתי ללמוד בכמה ישיבות בסגנונות שונים, אך זה לא החזיק זמן.

בבית חב”ד ממ”ש בנתניה היה בחור בשם נתנאל, ביקשתי ללמוד איתו קיצור שולחן ערוך והוא הסכים בתנאי שבחלק מהזמן נלמד את החלקים הראשונים ב’ליקוטי שיחות’. ואכן, בכל פעם שסיימנו ללמוד שיחה הרגשתי התרוממות הנפש, אבל היצר הרע עבד אצלי שעות נוספות עד שלבסוף החסידות נצחה. אחד החסידים המתפללים בבית הכנסת, ר’ אבי טאוב, בכל פעם שהיה פוגש אותי היה אומר לי, ‘מרדכי, לא יעזור לך, נולדת בידיים של הרבי’…

עד כמה הרבי מלך המשיח ליווה אתכם והיה דומיננטי בכל תהליך ההתקרבות?

ר’ ניסים בן חיים: בחודשים שהייתי ב–770 בשנת תש”נ, זכיתי לעבור בחלוקת דולרים כמה פעמים ולזכות בברכותיו של הרבי. דמותו של הרבי השפיעה עלי רבות. העיניים המיוחדות של הרבי והתחושה שהרבי רואה למרחקים, זה ‘תפס’ אותי. בחלוף כמה חודשים, כשעליתי ארצה לפגוש את בני משפחתי, סיפרו לי על הרב ראובן דונין החב”דניק מחיפה, והתחלתי לפקוד את ביתו והפכתי לאורח קבוע.

הרב דונין היה מדבר על הרבי בכל עת; לא רק מדבר, אלא גם מסביר, מנמק ומביא משלים ואז הגיע הרובד הפנימי של ההבנה מה זה ‘רבי’ ומה תפקידו. אני זוכר שכל הדברים שהיו קשים לי בתהליך התשובה, נעלמו עם הזמן והתחלתי לשחות כראוי. רוצה דוגמה? הנה למשל המוזיקה אותה ניגנתי, כאשר שניתי את סגנון המוסיקה מבלוז לסגנון חסידי.  

ר’ שחר שושני: כשהייתי באוסטרליה, לא דיברו על הרבי כמו שזה קיים היום, יותר לימדו אותנו מצוות מעשיות. כשהגעתי לישיבה בצפת, הבנתי את כל העניין של ‘רבי’, ראש בני ישראל; הבנתי מה תפקידו ומה הוא דורש מאתנו, ואז אני זוכר שחוויתי עליית מדרגה בתהליך החזרה בתשובה. ההתקשרות לרבי נותנת כוחות מחד, ודורשת עבודה רבה — מאידך גיסא.

בשיחות שלי בעבודה עם קולגות דתיים אך לא חב”דיים, אני מרגיש שחב”דניק מבין דברים בעומקים אחרים לחלוטין, לא מתוך התנשאות חלילה, אלא כי זו המציאות, מי שלא מחובר לרבי חושב אחרת.

ר’ יצחק קובי: אני זוכר שבהתחלה היו לי הרבה שאלות כלפי כל הנושא של ‘רבי’. הם ענו לי על זה תשובות טובות, אך את התשובה הכי טובה קיבלתי יום אחד בהמתנה לרופא. ביקשתי לקבוע תור והפקידה בינתיים שוחחה בטלפון עם חברתה על מה יכינו לשבת ומה שלום ילדיה; סימנתי לה שאני ממתין אך היא המשיכה את השיחה כאילו אני לא קיים.

כשסיימה סוף כל סוף, התפנתה לטפל בעניניי. לאחר מכן התבוננתי עם עצמי, מה נכון מבחינת הקב”ה שהיא תעשה? אולי השיחה עם אותה חברה היא בבחינת ‘אהבת ישראל’ וזה יותר חשוב? דבר אחד היה ברור לי, שאם המנכ”ל שלה היה נוכח במקום, היא לא הייתה עושה את שיחת הטלפון והייתה מטפלת בפנייתי. הדברים אמורים גם לגבי הנושא שהעלינו קודם — מי שאומר יש לי רק הקב”ה בלי החיבור של ‘רבי’, מוצא את עצמו לפעמים באורות ללא כלים ולא בהכרח שמקיים את רצון ה’. הרבי, משה רבינו שבדור, הוא המנכ”ל שמכניס אורות בכלים. התורה ניתנת בכל דור (ובכל יום) מחדש, והנשיא עושה סדר עדיפויות נכון, איך לנהוג, לאן לפנות ובאיזה מצוות עלינו להתחזק.

ר’ מרדכי אברהמוב: גם אצלי כל הנושא של ‘רבי’ היה בתחילה קשה מאוד לעיכול. מי שהמתיק לי את הגלולה, היה הרב אברהם יגודייב, מהשלוחים בנתניה וכיום במוסקבה, שחשף בפני את החמימות החב”דית מבלי להתריס ולשכנע, אלא בבחינת ‘טעמו וראו כי טוב’. אך למרות כל זאת במשך כמה שנים התפללתי בסידור נוסח ספרד ונהגתי מנהגי ספרד. היה ברור לי שנולדתי לעדה הספרדית וכך עלי להתנהג. אמנם גם הרגשתי משיכה עזה לחב”ד, ובייחוד לדמותו של הרבי. הייתי בדילמה ואני זוכר את עצמי מתפלל בציונו של רשב”י במירון שיפתחו עיני ואצעד בשביל אחד סלול.

ימים מספר לאחר מכן, הכרתי חסיד חב”ד מצפת, ר’ קלמן לוינזון, שידע למצוא מסילות לליבי. הזמין אותי להשתתף בכולל חסידות לדוברי רוסית בקהילה, כך באמצעותו נחשפתי לחסיד הגדול הרב שמעון דיימנט ע”ה, הוא התחיל ללמד אותי מאמרי תרנ”ט והותיר אותי עם פה פעור. מאוחר יותר גם לימד אותי שיחות של הרבי, ומאז הבנתי שמשה אמת ותורתו אמת. כשראיתי מולי חסיד כה גדול, עמקן וגאון, עם כזו פשטות וביטול לרבי, זה שינה אותי. אחרי השיעור השלישי החלטתי שאני רוצה להיות חסיד של הרבי. 

גאולה בחיים החדשים

הרבי חוזר ואומר שדורנו דור אחרון לגלות וראשון לגאולה, ועלינו לפרסם את זהותו של משיח. בוודאי פגשתם זאת בימי בראשיתכם בליובאוויטש, איך זה השפיע עליכם?

ר’ ניסים בן חיים: אני אענה לך בצורה ברורה. אני ראיתי את הרבי, ולכן כשהחלו לדבר על הרבי שהוא מלך המשיח, הבנתי היטב למה מתכוונים. חד וחלק. היה לי מובן וברור בלי ללמוד שיחות שאם יש מישהו מתאים להיות משיח, זה הרבי.

ר’ שחר שושני: לא אשכח איך באוסטרליה היו שרים בכל הזדמנות ‘זאל שוין זיין די גאולה’, לא הבנתי אז מה הם אומרים, רק הבנתי שהם מצפים לגאולה. הגעתי לישיבה מיד אחרי ג’ תמוז, וכל העסק היה ‘חם ובוער’, וכשאתה רואה אנשים נורמליים, נחמדים ולבבים חיים סביב דבר מסוים, זה ‘מדבק’ וזה הדביק גם אותי. אני רואה בחוגים אחרים ביהדות, ידידים שלי בעלי תשובה שהתקרבו לפני שנים והיום הם שבורים; הם מרגישים שאין אורות ואין לאן להתקדם. העובדה שבליובאוויטש חיים משיח וישנה ציפייה תמידית, היא ‘חליפת מגן’ שלנו מול הקשיים שהעולם הזה מזמן לנו.    

ר’ יצחק קובי: בעל תשובה בהתחלה לא מבין; הדיבורים על משיח הם כמו שאר הדיבורים על תורה ומצוות שהיו לנו זרים קודם לכן, אבל כשלומדים את השיחות, ובעיקר את ה’דבר מלכות’, אתה רואה את כל הנושא של ‘משיח’ בצורה ברורה ועמוקה. אין לאן לברוח! הרבי רומז בצורה הכי ברורה שהוא משיח ודורש לפרסם זאת, וכשלומדים ומבינים זאת, זה מקרב אל הרבי בכפליים.

ר’ מרדכי אברהמוב: אני מסכים עם יצחק, שכשלומדים חסידות העיניים נפקחות או מתחלפות; שאלות שהיו יכולות להיות בעולמך הקודם, נעלמות בדרך ממילא. הכול משתנה — החיות הפנימית בתורה ומצוות, התפילה, היחס שבין אדם לחברו, וממילא אתה ‘כלי’ יותר לדבר על משיח ולצפות למשיח. בסופו של דבר עבודתנו לזרז את הגאולה היא דרך השפעה על הזולת ותיקון עצמנו, וכשיש משיח בראש סדר העדיפויות, העבודה שלך הופכת להיות קלה יותר. איך עושים זאת? על ידי לימוד תורת החסידות.    

העבודה שתורת החסידות דורשת מאתנו היא להחדיר אלוקות בעולם, ואתם עושים זאת יפה במקצועכם. הייתי רוצה לשמוע מכם מה העיסוק של כל אחד מאתכם?

ר’ ניסים בן חיים: אני לא זנחתי את המוסיקה ואת אומנות הציור. מה שאני עושה כיום זה סוג של ‘אתהפכא’, להחדיר אלוקות בעבודה שלי. בשנים הראשונות אחרי ג’ תמוז הוצאנו כמה דיסקים עם שירים של ‘משיח וגאולה’. אני עובד במכון ‘אסנט’ שם אני מופיע בפני חיילים ומספר את סיפור חיי. הרצאות דומות אני עושה עם רעייתי בבתי חב”ד ובערבי חב”ד בהן אנו מנגנים לצד ציור ושילוב של סיפור חיינו.

אני מופיע גם בהרכב עם ילדיי בפני קהלים שאמנים חב”דים מן השורה לא היו מגיעים אליהם, כמו מתנ”סים ופסטיבלים. בכל מקום אני מפרסם אלוקות ויוצק תוכן חסידי לשירה ולנגינה. בשנים האחרונות אני שם דגש רב על ציור, ויש לי חוגי ציור עם ילדים המאובחנים כלוקים בהפרעות קשב וריכוז ואני רואה שהציור הוא ממש תרפיה בשבילם.

ר’ שחר שושני: שנים רבות שימשתי כמשגיח כשרות בכרמים; תפקידי היה לאשר כרמים לבצירה. מניסיוני גיליתי בעיות רבות שמי שאין לו ניסיון בתחום, לא יבחין בהם. הנה דוגמה אחת: שתילת גפנים צעירים במקום כאלה שנאכלו על ידי פרות או נבלו בתוך שורה של גפנים וותיקים, ואז מתעוררת בעיה של ערלה, מכיוון שהמכונה עוברת בכל העצים וקוטפת בצורה מכנית מכל העצים. השנים הרבות שהתעסקתי בכרמים גרמו לי ללמוד את התחום על בוריו. כל חיי התחברתי לאדמה ולטבע, ולפני שמונה שנים החלטתי לייצר יין בעצמי.

סוד היין הוא בענבים. אנחנו עוקבים אחרי הענבים מהרגע שהם על העץ, ענבים טובות זה אומר יין טוב. אנחנו מפקחים על הכול מהרגע שהענב על העץ; עוקבים אחרי הכרמים מהם אנו קוטפים עד להכנסה אל מכלי הנירוסטה. איננו מכניסים ליין שום חומר משמר והכול בסטריליות ובניקיון מרבי. מה שקורה ביקבים גדולים הוא שהמכונה בוצרת את הענבים מהעץ וטוחנת הכול. לא פעם ראייתי גם פסולת נטחנת שם, אמנם זה בטל בשישים, אבל אנחנו לא מוכנים שזה יקרה אצלנו.

מה שמייצב את הטעם והצבע, אלו חומרים משמרים וחומרי טעם וריח שהיקבים הגדולים מכניסים. אצלנו בכל שנה יש טעם אחר ליין, הכל תלוי בענבים עצמם ובתסיסה שעברו.

העבודה היא גם שליחות בעבורי. המפגש עם כל האנשים בתעשייה, הכורמים ואנשי היקבים, וכן בעלי המפעלים השונים, כשהם נפגשים עם חסיד שמתעסק ביין ומבין את רזי היין, מתפתחות שיחות שעברות מהר מאוד לשאלות על אמונה. אנחנו גם זוכים להכין יין בכשרות מהודרת לפסח, בלי שום חומרים נלווים. שלישית, אנו תורמים יינות לבתי חב”ד מסוימים איתם אנחנו בקשר, והעובדים אצלנו הם תמימים שבכסף שהם מרוויחים, הם מממנים את הטיסה ל–770 — וזה כבר ערך מוסף.

ר’ יצחק קובי: לפני כמה שנים פתחנו משרד עורכי דין בו שותפה עוד עורכת דין. אנחנו מתמחים בתחום הנדל”ן, דיני ירושות וכו’. לטעמי, השליחות שלנו בעבודה הזו היא הגנה שאנו נותנים על פסקי דין של בתי דין רבניים. לא פעם צד שהפסיד בבית דין רבני, מערער על הפסיקה בבית משפט שקיבל בשנים האחרונות סמכות לבטל פסיקות של בתי הדין בתנאים מסוימים, ואנחנו מתמחים למנוע זאת. השליחות שלנו היא קודם כל במתן שירות לחסידי חב”ד שרוכשים נכסים, שירות טוב, אמין ומקצועי בלי לעגל פינות. אנחנו גם מקפידים מאוד להכניס בכל מקום שאפשר את הפסיקה העברית, למשל האיסור לקחת ריבית, אסור אפילו שזה יעלה על הכתב, ובזה אנו מתעקשים.

ישנה שליחות רבה עם קולגות בתחום. התקשרה אלי למשל לפני כמה חודשים עורכת דין מתל–אביב וסיפרה לי תוך כדי שיחה שהיא חזרה מניו–יורק. שאלתי אותה אם היא ביקרה ב–770? היא הפתיעה אותי וסיפרה לי שחברה טובה שטיילה איתה סחבה אותה לבית חיינו, שם ביקשה מהרבי ברכה שתמצא את זיווגה. ואכן, מיד ששבה ארצה, מצאה את זיווגה ונישאה כדת משה וישראל לאחר שנים ארוכות.

ר’ מרדכי אברהמוב: לאחר נישואינו הלכתי ללמוד במשך ארבע שנים רפואה סינית במכללת אלימה בראשות הרב יובל אשרוב. חיפשתי להתעסק במקצוע שהוא מעבר למציאות השטחית של החיים, וכך הגעתי לרפואה הסינית, אשר בשונה משיטות אלטרנטיביות אחרות, היא שיטה עם בסיס הגיוני ומדעי שנחקר ונמצא יעיל. הרפואה הסינית מביאה את האדם להתחבר שוב למציאות האמיתית של העולם ולא לדמיונות ומצגי השווא שיצרו בני האדם, שהיא אשר מביאה את כול התחלואה של העולם המודרני.

אני מקבל אנשים בקליניקה שלי ומסייע להם להתחבר לעצמם וכך לשוב לתלם הבריאותי שלהם. מניסיוני, תשעים אחוז מהמחלות הפיזיות של בני האדם נגרמות ממצבים נפשיים. רגש מסויים שקשור באיבר מסויים יצא מכל איזון וזה מתבטא במחלה. אדם עצוב פוגע בריאותיו, השמחה מקורה בלב, כעס זה כבד, טחול זה דאגה. השרירים, למשל, מקורם בטחול, ואם אדם דואג מדי, שלא יתפלא אם נתפסים לו השרירים.

השליחות שלי היא לסייע לאנשים להגיע לאיזון עם עצמם כדי שיוכלו לעבוד את ה’ מתוך שמחה וטוב לבב. אדם חולם לקום בחמש לפנות בוקר וללמוד חסידות שעתיים ואז להתפלל ולקיים מצוות בשמחה, אך אין לו אנרגיה לזה. מה שיקרה שרצונו יוותר בגדר חלום לא ממומש. אך אם הוא יקבל טיפול מתאים ויתנהג בצורה מאוזנת, בהחלט יהיו לו את האנרגיות לכך.

•

לסיום, אנו עומדים לקראת י”א ניסן, חודש הגאולה. את הכתבה הזו אנשים יקראו בחג הפסח, מה יש לכם לומר או להביע ולאחל לקוראים בעת הזאת?

ר’ ניסים בן חיים: מדי שנה אני משתדל להלחין שיר לכבוד יום הולדתו של הרבי, השנה לא הצלחתי להלחין שיר לשביעות רצוני, אך במקום זאת ציירתי את הרבי באופן שממנו ניבטת המתיקות של הרבי ואהבת ישראל ששפע מהרבי. החלום שלי הוא שכמה שיותר אנשים יתחברו למתיקות הזו, לאהבה האינסופית של הרבי. כך אני חווה באופן אישי ותופס את הרבי, ולדעתי צריך לחנך לזה; גם כשהרבי דורש, הדרישה באה מתוך אהבה. 

ר’ שחר שושני:  החלום שלי ותקוות הלב היא לראות את הרבי מתגלה תיכף ומיד ומחלק ‘כוס של ברכה’ מהיין שלנו. כשאני עמל מדי שנה על הכנת היין, אני חולם על זה. 

ר’ יצחק קובי: אני חבר בין היתר בתנועת ‘דרך חיים’ שייסד הרב יצחק גינזבורג מכפר חב”ד, אנחנו מאוגדים כמה עורכי דין כאשר כל מטרתנו היא לכתוב חוקים שיהיו מתאימים לרוח התורה. למשל חוקים כמו היכולת להעדיף עובד יהודי על עובד נכרי, או איסור על מכירת קרקעות לנכרים מדין ‘לא תחנם’. ישנו יהודי שהעלה לרשת אתר בו הוא מאגד עסקים שמבקשים לגייס רק יהודים. התנועה הרפורמית תבעה אותו על אפליה, וכעת אנו מייצגים אותו כנגדם.

העובדה שיהודים קמים ומבקשים את דין התורה, היא עצמה מראה שאנו קרובים לגאולה והלוואי ומציאות זו תתעצם.

ר’ מרדכי אברהמוב: ‘בוער לי בעצמות’ להתעסק בהפצת המעיינות. אני פוגש יהודים חרדים שלא למדו חסידות, גאונים בתורה, ואני רואה איזה חוסר יש כיוון שהם לא למדו חסידות, ועד כמה זה יכול היה לשנות אותם מן הקצה אל הקצה. לפעול בחוץ עם חיילים וקיבוצניקים זה חשוב, אך יש לנו עבודה לא פחות חשובה להפיץ את מעיינות החסידות גם בבתי המדרש שבכל אתר ואתר.