בזמן שלא באה הגאולה בפועל?!

התקופה המיוחדת בה אנו נמצאים אומרת ‘דרשני’: מדובר בתקופה של שני הפכים יחדיו, כאשר נדרשת מאתנו שמחה גדולה בפשטות, יחד עם הזעקה האדירה “עד מתי?!” “ווי וואנט משיח נאו”  איך משלבים בין שניהם? ואיך זה קשור לחודש אדר, חודש השמחה?!

באמונה שלמה

עומדים אנו בתחילתו של חודש אדר, שמזלו בריא ותקיף ומרבים בו בשמחה. וכהוראת כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א בדבר–מלכות השבועי להרבות בשמחה לא רק ב”פקודי ה’ ישרים משמחי לב”, אלא גם בשמחה בפשטות, בעניינים המשמחים גם לפי הטבע הגשמי. ומפורסמות גם תשובות הרבי המעודדות את ארגון שירה וריקודים עם תזמורת בכל יום מחודש אדר, כנהוג עד היום ב–770, בכל ישיבות חב”ד ובחלק מבתי הכנסת. לכן, כאן המקום להתעכב על התקופה המיוחדת בה אנו נמצאים, תקופה של שני הפכים יחדיו. כאשר נדרשת מאתנו שמחה גדולה ואדירה גם בפשטות, יחד עם הזעקה האדירה “עד מתי?!” “ווי וואנט משיח נאו”.

ב’דבר מלכות’ לפרשת מקץ מסביר הרבי את דברי יעקב אבינו לפרעה “ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו”. שואלים המפרשים: אפשר להבין את דבריו שימי חייו היו רעים, אולם מה פשר דבריו שימי חייו הם מעט — והרי הוא עצמו אומר שהם מאה ושלושים שנה, עשר שנים יותר מהשיא של ימי שני אדם “והיו ימיו מאה ועשרים שנה”, ואיך אפשר לומר שזה מעט?!

ומבאר הרבי שהכוונה היא ל”מעט” באיכות. אצל יעקב הייתה הרגשה חזקה שכמה ימים שלא יהיו לו, הם מעט, “ימיו חסרים”. וההסברה בזה בפנימיות העניינים - כיוון שעניינו העיקרי של יעקב היא הגאולה, וכל זמן שעדיין לא באה הגאולה בפועל “ימיו חסרים”.

וממשיך הרבי ואומר, שהחסרון הזה - של “ימיו חסרים”, נשלם ב”ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה”, ששנים אלו שהיו “בטובה” פעלו גם למפרע - “כאילו כל ימיו בטובה”.

ונשאלת השאלה: והרי זה עתה אמרנו שעניינו העיקרי של יעקב היא הגאולה, וכל זמן שעדיין לא באה הגאולה בפועל, לא יועיל מאומה כל מה שיש לו, והוא מרגיש ש”ימיו חסרים”. אם כן, איך ייתכן שדווקא בשבע עשרה השנים שחי במצרים, בגלות, דווקא אז נשלם הדבר, וכל חייו הפכו להיות מלאים ושלמים - בזמן שלא באה הגאולה בפועל?!

שאלה זו מציקה לי זה זמן רב. ולאחרונה “נפל לי האסימון” וכמדומני שהגעתי לתובנה מסוימת בזה, כאשר אפשר להקביל את זה לתקופתנו אנו: כל השנים חי יעקב אבינו, שכל עניינו היא הגאולה — הרי זה לפי האופן שהרבי לימד אותנו בעיקר בשנים תשמ”א–תשנ”א, לזעוק ללא הרף “ווי וואנט משיח נאו”, “עד מתי?!”, “וויפל איז א שיעור” וכדומה. תוך הדגשה שזעקה זו אין לה שום מענה, עד שנראה בעיני בשר את הגאולה האמיתית והשלמה. אולם כאשר הגיע יעקב למצרים, בכוחו של יוסף, הלא זה רמז לרבי הריי”צ, ובעיקר בכוחו של יהודה, “ואת יהודה שלח לפניו גושנה”, רמז לכוחו של הרבי מלך המשיח שליט”א — או אז הגיע יעקב אבינו לחיות באופן שחיים את הגאולה עם שיחות נ”א–נ”ב, שבהן מודגש, שיחד עם הזעקה העצומה, ששום דבר לא ייתן לה מענה עד שנראה בעיני בשר את הגאולה האמיתית והשלמה. יחד עם זה, יודעים בביטחון מלא, ובמידה מסוימת אפילו חשים בזה בגלוי, שהגאולה כבר נמצאת כאן למטה, גם אם עדיין לא רואים זאת בעיני בשר. ועד כדי שכבר מתחילים בשמחה ובריקודים “בתופים ובמחולות” על זה שהנה זה משיח בא, וכבר בא. ואז הגיע יעקב ל”ויחי–געלעבט”, עד שזה השלים גם למפרע את כל ימיו הקודמים, שגם הם הפכו להיות מלאים ושלמים.

כלומר, באמונה וביטחון בה’ ישנם כמה דרגות, זו למעלה מזו: קודם יהודי מאמין באמונה שלימה, גם אם קשה לו מאד, כי הכל בא מאת ה’ ו”מאתו לא תצא הרעות”. ובוודאי כל מה שקורה עמו הכל בהשגחה פרטית מעם ה’, ואין זה אלא לטובתו. גם אם אין זה נראה עדיין ולכאורה נדמה לו להיפך ממש.

בביטחון גמור

לאחר מכן נדרשת מיהודי דרגה גבוהה יותר: לא רק אמונה, אלא ביטחון בה’. עליו להיות בטוח בביטחון גמור, ללא שום צל של ספק, כי הקב”ה אכן ייתן לו את הכל בטוב הנראה והנגלה באופן שהוא יראה ויכיר ממש כי זוהי אכן טובתו הפשוטה והגשמית. זו כבר עבודה קשה יותר, להיות סמוך ובטוח לגמרי על ה’, שרק עליו יש לסמוך ולבטוח.

כפי שכותב הרבי הריי”צ (אג”ק שלו כרך ו’ עמוד שצח ואילך): “הבטחון הגמור בה’ הוא כשאין שום צל מראה מקום ומקור גשמי מאין יבוא העזר. כמאמר העולם הטובע רחמנא ליצלן מחזיק עצמו גם בקש. אבל בזמן שיש עדיין קש במה להתחזק, כלומר שיש עדיין צל מראה מקום בגשמיות להיוושע, אף גם ישועה גשמית ובמקצת, הנה עדיין אין זה בטחון גמור בה’.

“כשיש צל מראה מקום זהו עניין התקווה, כמו שכתוב את תקוות חוט השני. חוט השני היה סימן לביתה של רחב, שעל ידי סימן זה ידע חיל של בני ישראל אשר עליהם להציל את גרי הבית הזה. ונקרא תקוות חוט השני, כי הגם שהוא סימן הנראה והנגלה, אבל על זה הרי יכולים להיות מקרים שונים, כי ייפסק חוט השני, או רוח ישאהו, או מקרים אחרים. וזו היא התקווה שהכל יהי’ טוב וחוט השני יהי’ במקומו. כי שם תקווה מורה על דבר שישנו במציאות ממשי כמו הקש לטובע בים הגדול.

“אבל עניין הבטחון בה’ הוא אפילו שאין לו צל מראה מקום להיוושע, שאין אפילו קש במה להחזיק, ומכל מקום בוטח בה’.

“והנה גם אז, כשהוא בוטח בה’ אך נפשו מרה עליו, והוא עצב ותוגה חרישית נסוכה על פניו, אין זה עדיין הבטחון הגמור בה’ לפי שיטת מורנו הבעל שם טוב נ”ע. כי הבוטח בה’ בבטחון גמור, אין מצבו הלא טוב, או חס ושלום גם הרע, צריך לנגוע ללבו לצערו, ומה גם לעגמו. אלא צריך לעשות כל מה שביכולתו לעשות על פי התורה והשכל האנושי, ולבטוח בה’, ולא להיות אפילו בספק ספיקא כי יעזרהו השם יתברך. להיות השגחתו יתברך על כל נברא ונברא, מגלגל התשיעי שהוא הנברא הגשמי היותר גדול שברא בעולם העשי’, עד התולעת היותר קטנה בכל יצורי תבל, ומה שביניהם, הנה כל ענייניהם ותנועותיהם היותר קלות הכל הוא בהשגחתו הפרטית, והשגחתו יתברך הנה היא הנותנת חיים ועוז לכל החי בשמיים ובארץ”. עכלה”ק.

חשוב לזכור, שההבדל בין ביטחון אמיתי בה’ לבין הפקרות, הוא גבול דק מאד וקשה מאד להבחין ביניהם. אחד ההבדלים העיקריים ביניהם הוא אם האדם מוכן לשם כך לסכן את עצמו, או שהוא סומך על הקב”ה ולשם כך הוא “מוכן להקריב” את הזולת…

ונקודה נוספת, “שהנהגתו עתה לא תסתור בטחונו בהשם, כי לא ייתכן לבטוח בה’ וביחד עם זה להיות “ממרה אותו” … כדי שיהי’ הבורא מסכים לו במה שהוא בוטח עליו” (לקוטי שיחות שם הערה 35).

כאשר הביטחון הוא כראוי, אזי אין שום ספק שאכן יהי’ לו טוב גם בפשטות ממש, בטוב הנראה והנגלה. כפי שידוע הסיפור מהבעל שם טוב ששלח את תלמידיו ללמוד מאותו מוכסן את מידת הבטחון. והלה הולך, כשאין בידו אף פרוטה, לשלם לפריץ את החוב, בביטחון גמור, בלי לדאוג כלל מן העובדה שעומד הוא להיות מושלך לכלא ללא תקווה להשתחרר אי פעם אם לא ישלם. ואכן ברגע האחרון הגיע מישהו ונתן לו דמי קדימה על התבואה של השנה הבאה, כאשר הוא לא מוכן לעמוד ולהתמקח עמו שהרי הוא ממהר מאד לפריץ לשלם את החוב…

בשמחה שלמה

ובנוגע אלינו, הרבי אומר כי נמצאים אנו כבר בימות המשיח, עליהם נאמר “אז ימלא שחוק פינו”. והרבי מדגיש (בדבר מלכות תצא תנש”א ובפרט בשיחת י”א אלול) שכבר היום צריכים להתחיל בשמחה זו של “אז”, כיוון שנשיא דורנו, כ”ק מו”ח אדמו”ר הוא הנשיא השמיני (בגימטרייא “אז”), “והוא המשיח של הדור, והוא כבר נתגלה בכל התוקף”. ולכן, אומר הרבי (ש”פ בשלח תשנ”ב), עיקר ההדגשה עתה צריכה להיות לא (רק) על זעקת “עד מתי?!” מתוך כאב וצער, אלא בעיקר על השירה והשמחה הגדולה מהעובדה שתיכף ומיד ממש רואים גם בעיני בשר את הגאולה האמיתית והשלימה.

ובמיוחד נשי ובנות ישראל, שמתחילות כבר בשירה ובשמחה על הגאולה, ועד שמכינות לשם כך תופים, ויוצאות בריקוד (באופן של צניעות בתכלית, כמובן) “בתופים ובמחולות”. ועל אחת כמה וכמה בחודש אדר, בו מרבים בשמחה. ושירה וריקודים אלו “בתופים ובמחולות” על הגאולה, גם כאשר נדמה שהכל הפוך לגמרי — משום שבטוחים ומובטחים בכך, והביטחון נובע ממי שרק הוא ביכולתו להבטיח בהבטחה גמורה — היא זו שאכן תביא את הגאולה.

ובכן, “שירו לה’ שיר חדש”, את שיר הגאולה — יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!