הכי קל לגשת ביום כיפור לבית הכנסת השכונתי, עם החזן המסלסל המוכר, ולהתחבר ל’עיצומ

הכי קל לגשת ביום כיפור לבית הכנסת השכונתי, עם החזן המסלסל המוכר, ולהתחבר ל’עיצומו של יום’. לא כן אצל השלוחים, שגם ביום כיפור מתמודדים עם מצבים לא-פשוטים. כזה הוא הרב יצחק קופצ’יק, שליח הרבי מה”מ בלה-פז שבבוליביה, שיצא לחפש עשירי למניין בעיצומו של יום, ונתקל באופן מפתיע בנשמות אבודות * חוויות של שליח

מאת יוסף יצחק קופצ’יק

כמה

מילים על יום כיפור.

ערב יום כיפור. חשש קל שלא יהיה מנין. אתמול מעל 20 חבר’ה סורבו להכנס לבוליביה בגבול מפרו.

בסעודה מפסקת החשש מתבדה. מגיעים קהל של 50 איש. אמנם, חלק מהם מקפידים יותר על “כל האוכל בתשיעי”… אבל רובם נשארים לתפילה.

בין לבין, אני חוזר רעיון מהרבי, עושה כפרות, מחלק לעקאח ומניח תפילין לרבים שהנשמה שלהם מתעוררת.

יש פתגם אצל חסידים: העבירות שעושים אצל הרבי, מכפרות על המצוות שעושים בבית…

אז גם בבית חב”ד יש מעין ודוגמה לזה.  כמה דקות לפני השקיעה, אני נזכר שלא הדלקתי נר–חיים ונר למוצאי יום כיפור; מצד שני בדיוק נכנס יהודי שעדיין לא הניח תפילין היום…

בהמשך, בין השקיעה הרגילה לשקיעה של סינגאווי… (פה בגלל הגובה יש עוד מעל ל–10 דקות!) נכנס יהודי מבוגר. כבר פגשתי אותו לפני כמה ימים. הוא הגיע בחשש. גר בגילברטר. מתעסק בהימורים. לא הסכים להניח תפילין. טען שיניח בערב יום כיפור.

והנה עכשיו, האם זה הזמן שלי להגיד ווידוי כנהוג, או להניח לו תפילין?…

בהמשך הקהל הקדוש כבר מחכה שאתחיל בתפילה. מצד שני יש את התהילים של לפני “כל נדרי”.

מצד שלישי - אני רואה שעדיין חסרים כמה יהודים שהלכו להתארגן לחג. אבל הקהל יושב “על קוצים”. אז לא ווידוי. לא תהילים. דרשה…

אני מרגיש ממש רב ליטאי. וככה אני דורש ודורש עד שמתאספים כולם.

כמו בראש השנה. גם עכשיו - קהל גדול של נשמות. קיבוץ נדחי ישראל.

היהודי מגילברטר. הצרפתי מראש השנה. זוג מקליפורניה בהמשך מתברר שההורים שלו נולדו בבוליביה. יהודי מהקהילה שמעולם לא דרך בבית חב”ד ונזכר להגיע כעת אחרי שבע שנים. כמובן שהספיק להניח תפילין בדמדומי החמה…

נמצא פה גם דוד כהן, מיודענו מהג’ונגלים. שמיל–יצחק, וכמובן כמה עשרות מטיילים. חלק נשארים ממש לכל נדרי. וחלק גם לזה לא נשארו…

באמת תפילה מיוחדת ומעניינת.

 

בוקר

יום כיפור.

מתפללים. מגיעים ל’ברכו’ ו… חסר עשירי. קהל הדתיים מתווכח את מי אפשר לחלץ מהמיטה. נמנו וגמרו שאין כזה אחד. אמנם יש כמה וכמה שצמים, אבל הם יעדיפו להשאר במיטה החמה מאשר לצאת ללה–פאז הקפואה.

למרות הכל, אחד מהם יוצא לגייס עשירי למנין.

לצערנו, הוא חוזר אחרי כמה דקות בידיים ריקות. יש כמה חבר’ה שיצאו לסיור, אבל אין סיכוי להביא אותם. הם לגמרי לא בענין…

“אני אביא את העשירי”, הודעתי בפסקנות. וירדתי לרחוב.

‘הפעם באמת יהיה קשה’, אני חושב. ‘אין הרבה ישראלים בעיר. ומי ששייך כבר הגיע’.

אני הולך ברחוב. לבוש בקיטל ובטלית ומסתכל על כל הרחוב המלא בוליביאנים. למה ביום כיפור במקום לשבת ולהתפלל בבית כנסת אני צריך להסתובב פה ברחוב המטונף?

הופס. הנה יהודי! לא אחד. שניים. זוג יהודים הולכים. לרגע אני מתלבט אם הם “משלנו”. היא מחזיקה בקבוק מים. חצי ריק. והוא… אפעס לא נראה שיש לו מה לחפש בבית כנסת…

“חג שמח!” אני פונה אליהם.

“חג שמח”, הם עונים…

“אני חייב את העזרה שלכם!”

“במה?” הוא שואל.

“אני חייב עשירי למנין! בוא לחצי שעה”.

“נשים גם יכולות לעזור?” היא שואלת.

“כן”. אני עונה. “הן יכולות לעזור לי להביא את העשירי למנין”…

להפתעתי, היא, עם הבקבוק מים ביד, פונה אליו: “בוא, אתה חייב לעשות את זה. זו מצווה גדולה”.

ואני חושב לעצמי: איפה ר’ לוי יצחק מברדיטשוב עכשיו?

הם מצטרפים אליי למסע לתוך בית חב”ד. מטפסים יחד את כל המדרגות. לא קל, במיוחד בצום.

ואני, מתנשף, בלי חמצן, מתחיל מיד “אההה… המלך”!

המלך! יש לך כאלה יהודים נפלאים!!!

בסוף ‘שמונה–עשרה’ שוב אין לנו עשירי.

“תיכף אחזור עם עשירי”, הודעתי לתשעת הנותרים. הם סקפטיים כמקודם. את מי תביא הפעם?

והנה בתוך בליל האנשים שצועדים ברחוב, אני מזהה את דוד כהן. ידידנו האמריקאי מהג’ונגלים.

“דוד, חג שמח! אתה חייב לבוא! (הפעם זה באנגלית) אתה כהן! אתה יודע מה זה ברכת כהנים?”

“כן”, הוא עונה. ולאט לאט מגרד מהזכרון: יברכך… השם… וישמרך!!!

“אתה חייב לבוא לברך אותנו! לפני זה יש גם תפילת ‘יזכור’”.

בקיצור, הוא מצטרף אליי לבית חב”ד.

בדרך אני מסביר לו על ברכת כהנים הצפויה. החלק של החזן. החלק שלו. המנגינה. ואנחנו עושים חזרות…

(בסוף הוא יצא מבית הכנסת רגע לפני ברכת כהנים מבית הכנסת. את ברכת הכהנים שלו, הוא עשה באמצע הרחוב הבוליביאני…).

ככה, היה לנו מנין שחרית, מוסף. לתפילת מנחה כבר התעוררו עוד כמה ובאו.

 

נעילה.

 

הרגעים האחרונים של יום כיפור. בית הכנסת מתמלא מפה לפה. גם כאלה ש”הצהירו” שאינם הולכים לצום, החליטו להגיע. אולי גם החליטו בסוף לצום?

כל דקה נכנס עוד יהודי לבית הכנסת.

בקריאת שמע ישראל היינו כבר כמה וכמה מניינים!

ברגעים המרגשים של מארש נפוליון אני שר לבד כל שנה. ממש יוצא מההגבלות. זה לא קל אחרי יום שלם של חזנות וקריאת התורה וכו’, ובמיוחד ביובש הידוע של לה–פאז. אבל הפעם לפחות יש לי מקהלה קטנה… מענדל’ה בערל’ה ושמוליק, מתביישים אמנם. אבל שרים.

תקיעת שופר ולשנה הבאה בירושלים!

נ.ב. איך עובר צום יחד עם חמשה ילדים כשהבעל חזן ובעל–קורא, ויש מלא אורחים, ואוכל שצריך להכין לפני חג ואחריו, יחד עם הרצון לפתוח מחזור ולהתפלל? על זה אולי אשתי תכתוב…