העבודה

ישבתי פעם בשיחת אימון עם דוד, אדם טוב לב, כבן ארבעים ושתיים, עובד חברת ‘צים’. “אתה יודע,” הוא אמר, “אתה לא קובע מה יקרה בחיים שלך. הנה, תראה אותי. בכלל לא רציתי לעבוד היכן שאני עובד כעת (רמז על עבודתו הפיזית שאינה דורשת תנאי השכלה). מעולם לא חלמתי לעבוד בעבודה כזו”.

“אז מה קרה?” התעניינתי.

“פשוט מאוד, הגעתי לכאן לעבוד זמן קצר אחרי החתונה כי חיפשתי פרנסה עד שאוכל להסתדר בחיים. מקצוע מסודר לא היה לי, ונשארתי כאן. כעבור שנתיים קיבלתי קביעות ולא יכולתי לסרב. נשארתי!” ‘קביעות’, למי שמתעניין, זו מילה נכספת, חלום כמעט, של רבים מעובדי הקבלן. מרגע קבלת הקביעות הם חברים בוועד העובדים עם כל ההטבות הנלוות, והן רבות.

“אתה בטח רוצה שגם הבן שלך יעבוד כאן ויקבל קביעות” גיששתי בזהירות.

“בשבילו אני רוצה משהו אחר לגמרי”, השיב ועיניו הצטעפו.

בשורות הבאות איני מבקש לכתוב על התאמת האדם לאופי עבודתו, אלא על הגשמת שאיפות.

אנחנו אנשים בעלי נשמה ונפש. אולם, כמה אנחנו מבטאים את הלכי הנפש שלנו באמת? כמה מקום אנו נותנים לנפש מתוך 24 השעות שאנו חיים ביממה? עם יד על הלב: האם יש לנו ‘תחנה’ במשך היום שבה אנחנו עוצרים ועושים משהו לנשמה שלנו, מבלי להיות מחויבים למסגרת העבודה, לבוס, לסביבה, לקהילה וכו’?

•

כדי לעצור את המרוץ המטורף של החיים ולדעת להתנהל נכון ולא להיגרר, בראש ובראשונה עלינו להיות בעלי שאיפה ומטרה - בעלי סוג של חזון שאליו אנחנו רוצים להגיע. כיום, במרומי גילכם ותבונתכם, האם תוכלו לשים את האצבע ולומר לעצמכם איפה אתם רוצים להיות בזמן נתון, לקבוע מה הייתם רוצים שיקרה לכם בנקודת זמן ספציפית בעוד עשור, למשל? אם לא, סביר להניח שתמשיכו ‘לשייט’ בסדר יום שיוביל אתכם, במקום שאתם תובילו אותו ותקבעו את צביונו.

זה מתחיל בעצם כבר בשנות הילדות שלנו. הולכים לגן, לבית הספר; ישנן שעות לימוד קבועות, שבים הביתה לארוחת הצהריים, וכעבור שעתיים או שלוש ארוחת ערב, הופ, שנת לילה, וחוזר חלילה. רוטינה חסרת יצירתיות. מנין תגענה השאיפות? למה בכלל שייוולד חזון? איך תיכנס לחיים של ילד שאיפה להיות ‘משהו’? ואם זה כך כילדים, מה הפלא שכמבוגרים אנו נמצאים במרוץ הזוי אחר סדר יום תובעני הדורש מאיתנו להספיק מה שצריך, והבטרייה שלנו הולכת ואוזלת?!

שאיפות כן שייכות אלינו

יש שיגידו ששאיפות, ובמיוחד בילדות, הן תלושות מהמציאות. ‘צריך לחבר את הילד לקרקע המציאות’, הם יאמרו.

לא ככה סבור הרבי מלך המשיח, ועל כך ניתן ללמוד מסיפור שסיפר הרבי בשיחת פרשת וירא תשנ”ב, על אדמו”ר הרש”ב, אשר בהיותו בן 5 נכנס אל סבו ה”צמח צדק” ופרץ בבכי.

“מדוע אתה בוכה?” תמה הסב.

“למה הקב”ה לא מתגלה אלי כפי שהוא התגלה לאברהם אבינו?”

סיפור זה הועבר במסורת החסידית, והרבי שואל מדוע בחרו נשיאי חב”ד להעביר את הסיפור הזה מדור לדור? מה הוא מלמד אותנו? ובכלל - תוהה הרבי - ממתי אנחנו בדרגתו של רבי שלום דובער, שגם בקטנותו היה בעל שאיפות גדולות ונשמה ענקית?

השיב הסב לנכדו: “כשיהודי בן תשעים ותשע שנים מחליט למול את עצמו, ראוי הוא שהקב”ה יתגלה אליו”. התשובה הניחה את דעתו של הילד, והוא חדל לבכות.

מחדד הרבי - הילד לא בכה על עצם ההתגלות של הבורא אל אברהם אבינו, שכן השם מתגלה לכל יהודי באופן טבעי. הוא בכה על כך למה הוא עדיין לא זכה להרגיש התגלות זו, וחסרון זה כאב לו עד בכי. זו הייתה השאיפה שלו, ועלינו לרצות ששאיפה מעין זו תקנן בלבו של כל ילד יהודי. שיהיה לו כיוון ומטרה. “כיון שמשתוקק לראות את ההתגלות ד”וירא אליו ה’”, בודאי יעשה כל התלוי בו להיות ראוי לכך”.

תשובת הסב לנכדו מציבה שני עקרונות כלליים ומהותיים שעלינו להכיר על מנת לזכות לגילוי מופלא שכזה - שאיפה ועבודה. אי אפשר בלעדיהם.

כשיהודי לומד וקורא בתורה “וירא אליו ה’”, צריך לדעת שהכוונה היא אליו (שהרי לא נאמר “וירא אל אברהם”, אלא “וירא אליו”), להיותו בנו של אברהם אבינו .. וידיעה זו מעוררת בו תשוקה לראות את ההתגלות ד”וירא אליו ה’” - כפי שלמדים מאדמו”ר נשמתו–עדן שגם ילד קטן צריך להשתוקק לראות את ההתגלות עד כדי בכיה! וכיון שמשתוקק לראות את ההתגלות ד”וירא אליו ה’”, בודאי יעשה כל התלוי בו להיות ראוי לכך…

..על זה השיב לו הצמח צדק, שכדי לראות את ההתגלות ד”וירא אליו ה’” בפועל ובגלוי, צריכים להיות ראויים לכך על ידי העבודה בפועל.

שאיפה - בראש ובראשונה צריך לשאוף, ולשאוף באמת (אפילו עד כדי בכי). מותר לפעמים ‘לשלוף’ ילד משגרת יומו ולקחת אותו למקומות של חשיבה עצמאית ומקורית, לאפשר לו לבטא את תחושותיו, לרקום איתו חלומות ורעיונות. עצם היציאה מדי פעם מהנורמה השבלונית של היום יום, יכולה למלא את המצברים שלנו - גם כמבוגרים - ולהביא אותנו למקום שבו השגרה לא תהיה עוד ‘סרט נע’ גדוש במטלות ומשימות, אלא יהיו בו כיוון ומטרה שאליהן נכוון ונחתור.

עבודה - זה העיקרון השני שמציב הרבי. אין ‘סתם’ גילויי שמים ואין מתנות חינם. כל הישג מגיע על ידי עבודה אישית ממוקדת. לא תמיד זה קל, אבל בסופו של דבר זוכים להארה. יודעים מה? לא רק בסופו של דבר; הטענה יומית של הנפש ומילויה מניבים תשואה מידית.

הכותב הוא מאמן אישי להצלחה ולבטחון עצמי.
לפניות ושאלות: 050.3541295