זאת תורת — זה קרבן

זאת תורת — זה קרבן

כ”ק אדמו”ר הזקן: נאמר זאת תורת העולה, ונאמר זה קרבן אהרן ביום המשח. ומה טעם — בקרבן העולה נאמר “זאת” ובקרבן אהרן נאמר “זה”? אלא משום ש”זאת” בלשון נקבה, מורה על ספירת המלכות שיורדת להאיר למטה, דהיינו שזו בחינת ה”מתברר”. אולם מה שנאמר בקרבן אהרן — “זה”, הוא משום שמדובר בבחינת זכר, דהיינו הכוח המברר, שזהו עניינו של אהרן.    (לקוטי תורה לפרשת צו ח, ב)

כאילו הקריב

כ”ק אדמו”ר האמצעי: אמרו חז”ל: אמר הקב”ה לאברהם אבינו — בזמן שאין בית המקדש קיים, כשיעסקו ישראל בתורת עולה, מעלה אני עליהם כאילו הקריבו עולה”. ולכאורה תמוה: כי אם ישנו כח בתורה לכפר כאילו הקריב, הרי התורה היא נצחית, ומדוע שלא יכפר לימוד התורה כקרבן גם בזמן שבית המקדש קיים?

אלא שקיום תורה ומצוות ללא אהבת ויראת ה’, שזהו הרצון הפנימי שבלב, לא עולה למעלה, לפיכך, בזמן שבית המקדש קיים, והיה רצונו הפנימי של היהודי להקריב קרבן, היה מתבצע העניין על ידי קיום רצונו, שהוא אכן הקרבת הקרבן בפועל. ברם לאחר חורבן הבית, יכול להתלבש רצונו העמוק והפנימי בלימוד התורה, שכן רוצה הוא מאוד לקיים את רצון הבורא, לגרום לו נחת רוח מעבודתו, ומצטער הוא מאוד על העדר הקיום בפועל, ונמצא שישנו אצלו הרצון הפנימי המעלה את המצוה, וזה מתקיים על ידי לימודו בתורת עולה.        (מאמרי אדמו”ר האמצעי, מאמר ד”ה להבין עניין לקיחת אנשי חיל, עמ’ ער)

שריפת הדינים הקשים

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: מה שנאמר “על מוקדה” רומז על סגולת הקרבת קרבן העולה, שעל ידי שריפת הקרבן על המזבח, נפעלת שריפת הדינים הקשים, שגם הם  מהווים “יקוד אש”, כמו שכתוב בפרשת האזינו (לב, כב): “ותיקד עד שאול תחתית”, ועוד נאמר בישעיה (י, ו): “ותחת כבודו יקד יקוד אש”. וזהו עניין כוח הגבורות הקדושות להכניע את החיצונים.    (אור התורה לפרשת צו, עמ’ יב)

זאת התורה לעולה

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: דרשו חז”ל בגמרא (מנחות קי, א): אמר ריש לקיש מאי דכתיב (מהו שכתוב) “זאת התורה לעולה” וגו’ (צו ז, לב) ? — “כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה”. פירוש העניין: התורה נקראת אדם, כמו שכתוב “זאת התורה אדם”, שזהו תוכן “רמ”ח מצוות עשה שהן רמ”ח אברין דמלכא” דהיינו בחינת אדם. ולכן על ידי לימוד התורה בעניין עולה נמשך אותו האור על ידי התורה שנקראת “אדם”, שכן התורה מחברת את אדם העליון עם נשמות ישראל שלמטה — דהיינו אדם שלמטה.
(תורת שמואל תרכ”ז מאמר ד”ה והבריח התיכון, עמ’ קמט)

העולה זו מלכות הרשעה

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: דרשו חז”ל: “זאת תורת העולה, היא העולה, — זו מלכות הרשעה שהחריבה את בית המקדש, שהיא מעלה את עצמה בהגבהה כנשר, אך משם אורידך. וזהו שנאמר “על מוקדה”, לאמור: שתינתן לשריפה ביקוד אש. וזהו “זאת תורת העולה”, שכן עניין התורה הוא להמשיך כאן למטה את גילוי עצמותו ומהותו יתברך, שהוא מבטל את כל הקליפות.
(המשך תער”ב, ש”פ צו, שבת הגדול, ה’עת”ר עמ’ תתקכה)

המאמר שסימל חרות מחדש

כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ: בשנת תר”ד הייתה מלשינות בעלילה על כ”ק אדמו”ר הצמח צדק. בחורף של אותה שנה אמר חסידות רק ששה פעמים, בי’ ובי”ט כסלו, שבת חנוכה, כ”ד טבת, שבת שירה ופורים וגם זאת בפני בניו ויחידי סגולה מבין ה”יושבים”. אולם בשבת פרשת צו החל הרבי הצמח צדק לומר שוב חסידות ברבים. באותה שבת אמר מאמר על הפסוק “זאת תורת העולה”, בו ציטט את המדרש שיעקב ראה את כל השרים של שאר האומות עולים ויורדים, אבל שרו של עשו עולה ואינו יורד, ושאל את הקב”ה על כך. והשיב לו הקב”ה: אל תירא וכו’ כי אם תגביה כנשר משם אורידך נאום ה’. — ותחי רוח החסידים!    (ספר השיחות ה’תש”א, עמ’ 58)

עלייתה זו סיבת ירידתה

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: מה שדרשו חז”ל על “היא העולה” שזו מלכות אדום שעולה ו(יעקב) אינו יודע כמה, יש לבאר, שאדרבה עלייתה זוהי סיבת ירידתה. שכל כוונת העליה היא אך ורק בשביל הירידה, “משם אורידך”. זאת כפי שאסתר הגביהה את המן בהגבהה ביותר וזאת הייתה סיבת ירידתו. וזהו “היא העולה” ומדוע? כדי שעל ידי כך יקויים בה “על מוקדה” — שתינתן ליקוד אש.   
(ספר המאמרים ויקרא, מאמר ד”ה זאת תורת העולה, עמ’ נג)

. . נמצאים בחודש ניסן דשנה זו “הי’ תהא שנת נפלאות אראנו”, וכמדובר (גם במכתבים כלליים) ע”ד הנסים והנפלאות שקרו בשנה זו (בסמיכות לחג הפורים), שהתבטל המנגד לבנ”י, עד שהנצחון הביא לכך, שהשונא ישחרר, באופן טוב, חלק משבויי–המלחמה וכו’, כמדובר בפרטיות לפנ”ז.

ובודאי ימשיך הקב”ה להראות נסים ונפלאות, עד - ועיקר - “אראנו נפלאות” בגאולה האמיתית והשלימה, שהמלחמות באותו חלק בעולם (“מלך פרס” עם “מלך ארם”) הן מהסימנים שמיד באה הגאולה ע”י משיח צדקנו, כדאיתא בילקוט שמעוני, ובלשונו, ש”בני אל תתיראו . . הגיע זמן גאולתכם”, ו”מלך המשיח עומד על גג ביהמ”ק והוא משמיע להם לישראל ואומר, ענוים הגיע זמן גאולתכם”!     
          (ש”פ צו תנש”א)