כשבאים אנו מפרשת ‘ויקהל’, השיחה האחרונה לעת עתה ששמענו מהרבי שליט”א מלך המשיח, ל

כשבאים אנו מפרשת ‘ויקהל’, השיחה האחרונה לעת עתה ששמענו מהרבי שליט”א מלך המשיח, לכאורה ברור לכל אשר שם חסיד נקרא עליו, שהיה צריך להיות אצלנו “יריד” הכי גדול מהמילים כמעט האחרונות ששמענו לעת עתה מהרבי

האדמו”ר מנויטרא, מגדולי האדמו”רים בארה”ב, היה פעם ביחידות אצל הרבי שליט”א מלך המשיח, ושאל את הרבי מה הסיבה שבחב”ד לא אומרים “שיר השירים”, וכן לא אומרים את הפסוק “ושמרו” לפני שמונה עשרה של קבלת שבת. הרבי ענה לו שהרב הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשוב כבר שאל את אדמו”ר הזקן שאלה זו, והוסיף עוד, שהרי מאמירת “שיר השירים” וכן מאמירת “ושמרו” נהיה “יריד” גדול למעלה. אך רבינו הזקן ענה לו שלא בכל הירידים צריך להיות (יש נוסח אחר אודות “ושמרו”, שרבינו הזקן אמר לו שגם מסמיכות גאולה לתפילה בלי הפסק נהי’ יריד גדול - כי ה”ושמרו” הוא הפסק לפני שמונה עשרה).

המשיך האדמו”ר מנויטרא ושאל: “מה פירוש הדבר שלא צריכים להיות בכל הירידים?” והרבי ענה לו שאף הוא שאל זאת את הרבי הריי”צ, והרבי הריי”צ הסביר שה”יריד” של אדמו”ר הזקן הוא גבוה יותר מיריד זה, ולכן אינו זקוק להיות ביריד זה. האדמו”ר מנויטרא מאד התפעל מתשובה זו, ואמר: “רבי, אני רוצה להיות ב’יריד’ שלכם. להיות קשור עמכם. אם כן, עלי להפסיק לומר “שיר השירים” ו”ושמרו”? הרבי לא ענה על שאלתו זו. כששאל פעם שניה, שוב לא ענה הרבי, כששאל שוב בפעם השלישית, אמר לו הרבי: “אני צריך נציג (“א פארשטייער”) גם ביריד ההוא”.

עברו כמה שנים, ופעם הגיע האדמו”ר מנויטרא להתוועדות של הרבי בשבת קודש. בין השיחות קרא לו לפתע הרבי, והוא ניגש בחיל ורעדה. הרבי אמר לו: “כמדומני שאתמול הנציג שלי לא היה?” בתחילה הוא לא הבין על מה מדובר, אך לפתע נזכר באותה יחידות לפני כמה שנים, ואמר בהתרגשות: “אכן, אתמול לא הרגשתי טוב ולא אמרתי ‘שיר השירים’”. אמר לו הרבי: “נציג הוא נציג!”

בשוב האדמו”ר מנויטרא לביתו, סיפר למקורביו שהתפעל מאד משני דברים: ראשית, הוא ראה כאן בגלוי “א אפענע רוח–הקודש” (רוח הקודש גלויה) כי מנין ידע הרבי שאתמול לא אמר “שיר השירים”?! אבל עוד יותר מזה הוא התפעל מכך שכשהרבי אמר לו שהוא זקוק לנציג גם ביריד ההוא, הוא התכוון בדיוק למה שהוא אמר. כי אצל הרבי אין דברי “צחות” שנאמרים סתם. הרבי התכוון בדיוק למה שהוא אמר. שעליו להיות נציג של הרבי ביריד ההוא.

ההבדלים בין הפרשיות

אם ב”ירידים” עסקינן - הרי כשבאים אנו מפרשת ‘ויקהל’, השיחה האחרונה לעת עתה ששמענו מהרבי שליט”א מלך המשיח, לכאורה ברור לכל אשר שם חסיד נקרא עליו, שהיה צריך להיות אצלנו “יריד” הכי גדול מהמילים כמעט האחרונות ששמענו לעת עתה מהרבי.

ואם בכלל, בהתאם להוראות חוזרות ונשנות מהרבי בשנת תש”י, אודות המאמרים והשיחות מהשנה האחרונה לעת עתה, שבהם “דער רבי האט אלץ באווארנט” (הרבי הבהיר והבטיח את הכל) ובהם יש את “כל התשובות לכל השאלות ששואלים”, “והלוואי היו מדקדקים” - חסידים עוסקים בהתלהבות מיוחדת, “קאכן זיך”, בדבר–מלכות תנש”א–תשנ”ב, בשיחות של השנה האחרונה לעת–עתה, הרי  על אחת כמה וכמה שצריך “קאכן זיך” בפארבריינגען האחרון לעת עתה. שצריך ללמוד זאת שוב ושוב ולחיות עם זה כל הזמן.

התוועדות זו הייתה מלאה בדיבורים לבביים אודות אהבת כל יהודי ואחדות עם כל יהודי. והסתכלות עליו רק בעין טובה. ודיבור עמו, ועליו, רק באופן חיובי ואוהב. ואפילו דברי מוסר אין לומר לו אלא רק במקרים מיוחדים, אך ורק בדרכי נועם ובדרכי שלום. ובהדגשה, רק כאשר מרגישים אליו אהבה עצמית ממש כמו אב ובן. וזוהי העבודה עתה, להתאחד עם היהודי שעומד לידו, למזוג לו “לחיים” ולהסתכל עליו אך ורק בעין טובה. בוודאי שנקודה זו היא הנקודה הנפלאה והעיקרית של התוועדות זו בנוגע לפועל, ועמה עלינו לחיות כל הזמן.

בנוסף לכך עלינו לחיות לא רק עם נקודה זו, אלא גם עם הרעיון המרכזי שהיה הנקודה של כל ההתוועדות - ההבדל בין “ויקהל” לבין “פקודי”: “ויקהל” הוא ביטול כל הפרטים והקהלתם אל הנקודה. אי התחשבות בפרטים ובגדרים המיוחדים של כל אחד. שלילת המציאות והייחודיות של כל אחד לטובת הנקודה והכלל, עצמותו יתברך, שלמעלה מהכל. “אני לא נבראתי (אין לי שום מציאות כלל וכלל, אלא אך ורק) לשמש את קוני”. “פקודי”, לעומת זאת, מדגישה את העובדה שסופרים כל פרט ופרט ומדגישים את הייחודיות והמיוחדות שבו, כדי לנצלם לעבודת ה’. או אז אמנם חודרים יותר בתוך העולם, אבל לא מגיעים “אליו יתברך”, אלא רק אל מדרגת האלקות ששייכת להאיר בעולם. “אני (אמנם מציאות, אלא שיש לי תכלית) נבראתי (כדי) לשמש את קוני”.

באותן שנים שקוראים את “ויקהל–פקודי” ביחד, אומר הרבי, אזי מודגש ש”ויקהל” היא רק הכנה ל”פקודי”. שהם רק כמו כלל ופרט, שאין בכלל אלא מה שבפרט ואין בפרט אלא מה שבכלל. ואולם כאשר קוראים את “ויקהל” בפני עצמה (ומזה לוקחים את ההוראה גם לשנים שקוראים אותם יחד, כיוון שהתורה כולה היא נצחית והיא הוראה לתמיד) מודגשת כאן העבודה של “ויקהל” לחוד - לא להתחשב בפרטים ובגדרים של העולם. לשלול ולבטל ולהקהיל את הכל אל הנקודה, אל העצם שלמעלה מהכל, “אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות”. וכאשר באה אחר כך “פקודי” לחוד, הרי פירושה ועניינה הוא (לא לוותר ולרדת מדרגה זו, אלא) להכניס את כל ה”עצם” שהיה ב”ויקהל” בכל עוצמתו - אל תוכם של כל פרטי וגדרי העולם.

ולכן שייכת פרשת שקלים דווקא ל”ויקהל” (ולא ל”פקודי”), משום שגם תוכנה ועניינה של פרשת שקלים הוא - לא השלימות של הפרטים והגדרים, אלא העניין של “מחצית”, שאף אחד ושום דבר אינו שלם ואינו מציאות כלל עד שלא יתבטל ויתאחד לגמרי עם הקב”ה, ובגלל זה גם יתבטל ויתאחד עם עוד יהודי.

כלומר, עניינה של “ויקהל–שקלים” הוא הביטול בתכלית והיציאה וההתרוממות לגמרי למעלה מן העולם. אבל מאידך, אחרי הביטול בתכלית, צריך להכניס את זה גופא לתוך מציאותו של העולם (“פקודי”), כדי שהמציאות גופא (לא רק תתבטל לאלקות, אלא) תהיה אלקות.

[ובשנים שקוראים את “פקודי” יחד עם “שקלים” (כמבואר בהערה 79 שם), אז מודגש במיוחד שהנקודה והעצם שלמעלה מהכל (המודגשת בפרשת שקלים), נמצאת יחד עם “פקודי”, שהיא ההמשכה דווקא בתוך מציאות העולם. ובדרך הרמז אולי אפשר לומר, שבשנת תשנ”ב היה התוכן “ויקהל–שקלים”, שבשניהם מודגשת ההתרוממות למעלה מהעולם, כפי שהי’ בז”ך אדר תשנ”ב ותשנ”ד. ואילו בשנים שלאחר מכן, אחרי כל העבודה שנעשתה אחר כך, מגיעים לכך שהעצם והנקודה נמצאים באופן של “פקודי”, דווקא בתוך מציאות העולם, בהתגלות המלאה לעיני כל תיכף ומיד ממש]. 

כאשר “פקודי” באה אחרי “ויקהל”

כאשר קוראים כמו השנה, את “ויקהל” יחד עם “שקלים”, מודגש שוב ושוב, ודווקא מתוך אהבת ואחדות ישראל אמיתית, שלא לוותר על הנקודה כמות שהיא בשום אופן. ובכל זאת העיקר הוא דווקא פרשת “פקודי” שבאה אחר כך - להכניס את כל ה”עצם” שהי’ ב”ויקהל” בכל עוצמתו - אל תוכם של כל פרטי וגדרי העולם.

וזהו הרי תוכנה של “מחצית השקל”. כידוע הפתגם שאמר הרבי הצמח–צדק לנכדו הרבי הרש”ב, כשנתן לו מטבע של חצי רובל, ואמר לו: זהו מחצית השקל. המילה “מחצית” יש באמצעה צדיק. שתי האותיות משני הצדדים הקרובות אל הצדיק, הם “חי”. ושתי האותיות משני הצדדים הרחוקות מן הצדיק, הם “מת”. ללמדך, שמי שקרוב אל הצדיק, הוא “חי”. ומי שרחוק מן הצדיק…

זו הנקודה והעצם, אותם צריך להכניס בכלים דתיקון ובאופן המתקבל לכל יהודי, גם אם יש מי שזה נשמע לו לפעמים “קיצוני מדי”, “אורות מרובים” - שרק על ידי ההתקשרות לצדיק, לרבי שליט”א מלך המשיח, אפשר לחיות ואפשר להתקיים.

זו הסיבה שצריך לפרסם לכל אנשי הדור שהקב”ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הוא למעלה לגמרי מכל אנשי הדור, שיהיה שופט הדור ויועץ הדור ונשיא הדור ונביא הדור, שייתן הוראות לכולם ועצות המתאימות באופן פרטי לכל אחד. ועל כולם–כולנו להישמע להוראותיו ולעצותיו ולהאמין בנבואותיו. עד הנבואה העיקרית - לא רק בתור חכם ושופט, אלא בתור נביא, שזהו בוודאות - “לאלתר לגאולה” והנה זה משיח בא תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.