מאת: הרב חיים ועקנין, שליח הרבי בשכונת ‘נווה הדרים’, רמלה א “תגיד ‘לחיים’ על כוס

מאת: הרב חיים ועקנין, שליח הרבי בשכונת ‘נווה הדרים’, רמלה

א

“תגיד ‘לחיים’ על כוס מלא! תגמור את הכוס!” תנועות חוסר האונים לא הועילו לאף אחד וכולם נאלצו לגמוע את הכוסות בזו אחר זו… מראש המשפחה ועד אחרון התמימים שישבו ליד השולחן בסעודת פורים, כולל כותב השורות. לאחר שסיימנו לשתות ‘הוכרחנו’ לפסוק שהשנה (!) כולם יתחתנו. זה היה חבר טוב שלי אצלו התארחתי בסעודת פורים, ובמהלכה החליט שאחותו ואחיו מחכים יותר מידי זמן לזיווגם וזה הזמן לגמור את הכוס ו’לשבור את הכוס’… באותה שנה כולם התחתנו, כולל הוא בעצמו!

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מקרוב שזה פשוט עובד. לא. לא היין. אלא השמחה המתפרצת הזאת ששוברת את מגבלות הטבע ופועלת. לאחר מכן נחשפתי לעוד כמה מקרים כאלה — בבית חב”ד, ובהזדמנויות שונות — שכאשר חסידים יושבים ומחליטים על דבר שיקרה, עם לחיים שמחה והרבה אמונה — זה פשוט קורה.

ב

יש עוד ענין שחשוב שיהיה בסעודת פורים. הרבה פעמים הילדים והילדות שלנו מתבגרים לנגד עינינו ויש לנו הרבה מה לומר, להעיר, וגם הרבה חששות. אפילו סתם מתיחות עם אח או חבר. ויש בנו את הילד הקטן שרוצה רק לאהוב ולדבר ישר ללב, ולהשאיר את המתחים האלה מאחור. אבל לא נעים ולא ‘יוצא’ לדבר על זה בסתם יום של חול, אולי אין מספיק ‘זמן איכות’ והענין מצטבר…

פורים. פורים זה הזמן להשאיר את כל החשבונות האלה בצד ולבוא מהמקום המשוחרר, השמח, הפשוט והתמים, שפותח הכל. זה מזכיר לי מחזה של אבא ובן מתבגר זרועותיהם שלובות, ים של דמעות, חיבוקים ואהבה אין סופית. והכל, אבל הכל, הם שמו על השולחן. המשפט שהכי זכור לי, הוא המשפט שהאבא אומר שלא שמע אותו כבר שלוש שנים… “אבא. אני אוהב אותך”.

אז עצה קטנה לכל ההורים: נצלו את סעודת הפורים הקרובה לקירוב לבבות ולעזוב רגע בצד את הטקטיקה (שחשובה מאוד במהלך השנה), לדבר ישר מהלב ‘אני אוהב אותך! ואשמח לראות אותך מתנהג יותר כילד חסידי’. כן, תגידו לו כמה אתם אוהבים וכמה אתם דואגים וכמה אתם רוצים לראות את הבן שלכם…

אז נוכל לשתף אותו קצת (בלי להגזים…) גם בנסיונות שלנו. שגם לנו יש קשיים וביחד נתגבר.

ג

מספרים על עולה חדשה שהגיעה לארץ ישראל ופתחה חשבון בבנק. קיבלה כל מיני מסמכים, חתמה חתימות (הרבה חתימות…) וגם קיבלה לידיה פנקס של צ’קים.

הרעיון של הצ’קים קסם לה, או שאולי לא הבינה אותו עד הסוף. בכל מקרה היא החלה לרשום צ’קים לכל דורש. לאחר מספר שבועות כשה’מינוס’ התחיל לחגוג, קיבלה טלפון בהול מהבנק. וכשהגיעה קיבל אותה לא פחות ממנהל הבנק שבפנים רציניות וחמורות–סבר הסביר לה שהיא נמצאת בחריגה גדולה של עשרות אלפי שקלים ועליה לכסות את חובה באופן מיידי. האישה לא נלחצה יותר מידי. שלפה את הפנקס ושאלה: “אז כמה לרשום בצ’ק?”

אולי בבנק הפועלים לא כל כך יאהבו את הבדיחה הזאת, וגם ברוחניות הענינים תפקידנו להכניס ‘אורות’ בתוך ה’כלים’ , גם ב’כלים’ של הבנק. אבל יש זמנים יוצאים מן הכלל, כמו פורים. שאז צריך לעזוב את כל החשבונות, להרים כוסית ‘לחיים’ אחת (או יותר, עד 4 פעמים למי שפחות מגיל 40) עד דלא ידע בין מינוס עשרים אלף לפלוס… להפסיק לחשוב במונחים של ‘עני’ מדירת 3 חדרים לדירת 4 חדרים…. זה הזמן לרשום צ’ק ולסמן מטרה. אם זה זיווגים, אם זה פרי בטן, עשירות בגשמיות וברוחניות, וכו’  הצ’קים האלה שנגיש לקב”ה בזמן המסוגל הזה, לא יחזרו…

ד

נ.ב. קטן.

לידידי היקר ר’ עמי מימון שיחי’, אני מאחל לך שה’ ישמח אותך כמו שאתה דואג תמיד לשמח את כולנו, ושזה יהיה הניסיון האחרון. אוהבים אותך!