בליובאוויטש שמים דגש בחודש אלול על ה”מלך בשדה”. האם זה לא דוחק במידת מה את נושא התשובה שהוא מהותי בחודש אלול?

למה צריך חודש שלם לחזור בתשובה כאשר די בהרהור אחד כדי להפוך מ’רשע’ ל’צדיק’? מה המשמעות המעשית שהמלך מראה לנו פנים שוחקות? מה ההבדל בין ‘ביטול’ לבין ‘חוסר ערך עצמי’, וכיצד חוסר הערכה עצמית פוגע בעבודת האדם את קונו? * שאלות ‘אלוליות’ כאלה ונוספות, הפנינו אל הרב נדב כהן, מרצה מבוקש ומחבר הספר “מודעות יהודית” שמבהיר בשפה ברורה ופרקטית את התפקידים שלנו בשבועות הקרובים * אלול!

בליובאוויטש שמים דגש בחודש אלול על ה”מלך בשדה”. האם זה לא דוחק במידת מה את נושא התשובה שהוא מהותי בחודש אלול?

אין זו סתירה לנושא התשובה, הרי מלך בא לשדה כדי לעזור לנו לחזור בתשובה. הבה נתבונן לרגע, מה פירוש שהמלך נמצא בשדה בחודש אלול? מה המשל הזה בא לומר לנו? המלך בא לשדה בשבילנו, בשביל שאנחנו נקבל תוספת כוח לבוא לקראתו; שאנחנו נצא להקביל פניו. לצאת להקביל פניו הכוונה לחזור בתשובה. אדמו”ר הזקן מחדש בפרק הראשון של אגרת התשובה, שתשובה פירושה קבלת עול מלכות שמיים, זו העבודה שנדרשת מאתנו באלול, לקבל את עול מלכותו של הקדוש ברוך הוא.

מדוע בעצם צריך שהמלך יצא לשדה כדי שאנחנו נחזור בתשובה?

הרבי מה”מ מסביר שהמלך יוצא לשדה, בעיקר בשביל ה’רחוקים’, ‘אנשי השדה’, מי שנמצא במצב של פריקת עול חס ושלום. מי שנמצא במצב כזה הרבה פעמים מרגיש שהוא כבר ‘מקרה אבוד’, הוא כבר עבר את הגבול ולא יכול לחזור בתשובה. הוא מרגיש שכבר אין טעם שהוא בכלל ינסה לחזור בתשובה. באים ואומרים לו, עכשיו באלול, המלך בשדה בשבילך!

כולנו מבינים שאדמו”ר הזקן לא מתכוון שנצא לשדה הגשמי לחפש אותו; הכוונה כאן היא שהמלך בא לקראת כולנו, ואפשר לצאת להקביל פניו (לקבל עול מלכות שמיים, דהיינו לחזור בתשובה), גם אם אנחנו מרגישים רחוקים ו’חסרי סיכוי’ חס ושלום. כשיהודי שומע דבר כזה, כשיהודי שומע שמוכנים לקבל אותו, לקבל את התשובה שלו, על אף מצבו העכשווי, זה נותן לו כוח לצאת ולהקביל את פני המלך.

זאת אומרת שעצם הידיעה שהמלך בשדה נותנת את הכוח?

אני זוכר שיעור חסידות–בוקר בחודש אלול ברמת אביב, הרב יוסי גינזבורג, ראש הישיבה, לימד את המאמר המפורסם מליקוטי תורה, והאווירה הייתה מחשמלת. באותו בוקר הצטרף לשיעור אחד מה’בעלי בתים’ בשכונה שהסתקרן להיכנס ולשמוע מה לומדים בשיעור. כאשר שמע את ההסבר שהמלך בשדה, וכעת זה זמן מיוחד שבו כל אחד רשאי ויכול לצאת אל המלך, הוא פשוט לא יכל להחזיק את עצמו, וקרא בהתרגשות: “אז למה אתם לא מפרסמים את זה לכולם?!”

אכן, זה מוטל עלינו לפרסם לכולם שהמלך בשדה.

במשל כתוב גם שהמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם - מה המשמעות של זה?

הרבי מבאר ביאור נפלא במאמר “אני לדודי” תשכ”ו, שאמנם יציאת המלך לשדה נותנת כוח לאדם, אך סוף כל סוף יש לו גם יצר רע שמונע ממנו לצאת אל המלך, וכאן מגיע החיוך של המלך. המלך מראה ליהודי שיש לו תענוג מכך שהוא רוצה לחזור בתשובה, וזה נותן לו כוח להתגבר על המניעות והעיכובים.

הרבי מוסיף שישנם כאלה שגם זה לא עוזר להם, ולהם המלך מראה פנים שוחקות, הקב”ה מגלה ליהודי שהוא אוהב אותו כמו שהוא, עם החסרונות, אהבה עצמית שלמעלה מהמעשים. כשיהודי מרגיש את זה, אזי כמים הפנים לפנים, הוא גם מתעורר בחזרה באהבה עצמית לקב”ה, וממילא כל ענייני העולם כבר לא מושכים אותו ואז הוא מתגבר על כל המניעות והעיכובים וחוזר בתשובה.

לכאורה, חודש אלול מהווה רק הכנה לראש השנה. אם נתבונן במשל של אדמו”ר הזקן על המלך בשדה, לכאורה, מה רע לנו שהמלך בשדה, מדוע צריך ללכת אחריו אל עיר מלכותו?

המלך בא לשדה בשבילנו בשביל לקרב אותנו, אבל אנחנו כמובן לא מסתפקים במלך כמו שהוא בשדה, ללא לבושי המלכות, אנחנו רוצים לראות את המלך ביופיו, רוצים את הגילויים הנעלים של חודש תשרי, הארת י”ג מידות הרחמים בגילוי, ולכן צריכים להיות מוכנים וזכאים כדי שנוכל ללכת עם המלך אל היכל מלכותו, כפי שאומר אדמו”ר הזקן.

אצל חסידים המשמעות ‘אלול’ זה גם הכנה לנסיעה לרבי לחודש החגים, ובוודאי שזה מכניס את כל אלול לאווירה אחרת לגמרי, כל חסיד רוצה להגיע ל’היכל מלכותו’ של הרבי אחרי אלול שבו הוא התכונן כראוי.

 

מתרגמים את ה’תשובה’ לחיי היום יום

אנחנו מדברים כל הזמן על ‘תשובה’, ולמעשה זה אחד המושגים המוכרים והבסיסיים ביותר ביהדות. ובכל זאת, אני מבקש רגע להוריד את המושג הזה לרמה פרטנית: מהו בעצם עניין התשובה?

בפרק א’ של אגרת התשובה מסביר אדמו”ר הזקן כי תשובה היא קבלת עול מלכות שמיים. בקביעה זו, מצד אחד מקל אדמו”ר הזקן במצוות התשובה אך מצד שני מחמיר.

הוא מקל, כיוון שמספיקה ‘עזיבת החטא’ ואין צורך בווידוי, אך הוא גם מחמיר כי הוא אינו מסתפק בעזיבת החטא הספציפי שבו האדם נכשל, אלא עזיבת כל החטאים. הדרישה היא לקבלת עול מלכות שמיים כללית, לכל המצוות ולא רק בנוגע למצווה בה האדם נכשל.

אם כן, איך מתרגמים ומבצעים את עניין התשובה לחיי היום יום?

התשובה קשורה עם קבלת עול מלכות שמיים, ובזה היא קשורה עם המושג שנקרא ‘ביטול’. אולם, לפעמים עלולים להבין את המושג הזה בצורה לא נכונה. לפעמים מרגישים ביטול מתוך הרגשה של חוסר ערך, שאני לא שווה כלום - לא זאת הכוונה של ביטול. אדרבה, ההרגשה של חוסר ערך היא הרגשה מאוד בעייתית והיא בעצם שורש לכל שאר הבעיות הרוחניות שלנו.

אתה נוגע פה בנקודה רגישה. יש לא מעט אנשים שמבטלים את עצמם, ממעיטים בערך עצמם, והם בטוחים שזו דרישה של תורת החסידות - הנמכת האדם את עצמו. למה כוונתך?

אינני מדבר על המעטה עצמית, אלא על חוסר ערך עצמי. אדם חסר ערך עצמי הוא אדם שמעריך את עצמו בהתאם למה שהחברה חושבת עליו (יותר נכון בהתאם למה שהוא חושב שהחברה חושבת עליו), כשלעצמו הוא מרגיש חסר ערך, ורק אם יקבל מחמאות מהחברה ירגיש שווה ערך. או במקרה הפוך הוא ירגיש להיפך…

מציאות זו מכניסה את האדם לבעיה מאוד גדולה, ומכאן מסתעפות לא מעט בעיות נוספות. אם באמת הוא מוצלח ומוכשר והחברה מעריכה אותו, הוא יחוש גאווה ויתנשא מעל אחרים, או שהוא יחפש לספר כל הזמן על עצמו ועל הישגיו באוזני אחרים. מאידך גיסא - אם יש לו חסרונות, הוא ינסה כל הזמן להסתיר אותם מהחברה כדי שלא יורידו אותו ואז הוא הופך לאדם מופנם וסגור.

לצערנו החברה כיום מחנכת לכך; התרבות המערבית המודרנית, מטפחת את ההישגיות, אולם המסר שמתקבל הוא ‘למה אתה לא כמו מישהו אחר’, ‘למה אתה לא כמו השכן שמצליח’, ‘למה אתה לא כמו אחיך שלומד יפה וכו”.

אז מה הפתרון?

חסידות כמובן. חסידות מלמדת שכל אחד מאתנו הוא חלק אלוקה ממעל ממש, כל אחד הוא יהלום, והקב”ה אוהב ומקבל אותנו כמו שאנחנו. לא צריך לנסות להיות מישהו אחר, אלא להיות מי שאנחנו באמת. כמו הפתגם הידוע של רבי זוסיא, שכשהוא יעלה למעלה לא ישאלו אותו מדוע הוא לא היה אברהם אבינו, או מדוע לא היה כמו אח שלו רבי אלימלך, אלא ישאלו אותו מדוע לא היית זוסיא?

לכן, להגיד ‘אני לא שווה’ אין זה ביטול שחסידות דורשת. ביטול הוא כאשר אדם מודע למעלות ולחסרונות שלו, ויודע שהכל מאת השם יתברך, גם המעלות וגם החסרונות. ואז ממילא במעלות אין מה להתגאות, אלא להשתמש בהן ולרתום אותן לעבודת השם. ואת החסרונות אין צורך להחביא ולפחד שמישהו יגלה אותן, אלא פשוט לעבוד עליהם ולתקן אותן.

אז פשוט לומדים חסידות וזה עובר?

בוודאי שלא, צריך להוריד את זה למעשה בפועל. תראה, לתקן את הנקודה הפנימית יכול לקחת הרבה זמן. הרבי מציע פתרון פשוט; צריך לעשות חושבים איך הייתי מתנהג אם הייתי בעל ערך עצמי, ופשוט להתחיל להתנהג בהתאם.

אין בזה מימד של ‘חיצוניות’?

בדרגה אחת זו חיצוניות המשפיעה על הפנימיות, אבל בעומק יותר, זו לא חיצוניות, כי באמת מה האמת של יהודי? האמת היא שהוא חלק אלוקה ממעל ממש ובעל ערך עצמי אמיתי בלי קשר למה שהחברה חושבת עליו.

רצון טוב אינו מספיק

למה צריך חודש שלם של תשובה, בזמן שבעצם - כפי שהרבי אומר פעמים רבות בשם הרמב”ם - שדי בהרהור אחד על מנת שהוא צדיק?

אכן תשובה יכולה להיות ברגע אחד, אבל כדי שנגיע לרגע הזה, צריך לעבוד הרבה… אדמו”ר הזקן מסביר באגרת התשובה, שתשובה זה אמנם ברגע אחד, כפי שאמרנו, מספיק לקבל עול מלכות שמים וכבר שבנו אל השם. אבל אם הקבלה תהיה מהפה ולחוץ רק בחיצוניות, זה לא יחזיק מעמד, כמו הרבה החלטות טובות שאנחנו מקבלים מדי פעם בפעם ולא מצליחים לקיים. כדי שהתשובה תהיה אמיתית, לא מספיק לומר, צריך לעבור תהליך פנימי, התבוננות, שינוי התודעה, עבודה על הרגש - וכל אלה יביאו בסופו של דבר את האדם לתשובה אמיתית מעומק הלב ולא רק ברובד החיצוני.

 

אם אתייחס למה שדיברנו קודם, ראוי להוסיף כי בחסידות מלמדים שתשובה לא עושים רק מתוך בכי והכאה חזקה על הלב, אלא מתוך שמחה. מה באמת העניין של תשובה מתוך שמחה דוקא, האם שני המושגים של ‘שמחה’ ו’תשובה’ לא סותרים זה את זה?

ראשית, תשובה היא מצווה, ואת כל המצוות צריך לקיים בשמחה. אדמו”ר הזקן מוסיף ומסביר, כי עצם העובדה שהקב”ה סולח לנו שוב ושוב, בכל פעם מחדש, זה עצמו דבר שמשמח את הלב ונותן תקווה.

אולם כדאי שנתבונן יותר לעומק: מה זה בעצם ‘שמחה’? מדוע חסידות כל כך מדגישה את עניין השמחה? שמחה מביאה חיוניות, היא גורמת לאדם להיות אופטימי, יוצרת אצלו ראיה חיובית לחיים, מחזקת את האמונה שיש בו - בשונה מעצבות שסוגרת ומכווצת את האדם ומביאה אותו לראיית שחורות כל הזמן.

אי אפשר להצליח בחיים בכלל, ובקיום מצוות בפרט, כאשר נמצאים בתנועה של עצבות. ההצלחה להתגבר על נפש הבהמית היא כאשר אנחנו בקו השמחה.

אבל בנוגע לתשובה העניין בהדגשה יותר. אחד הרגשות ההרסניים ביותר שחסידות מרחיקה אותנו מהם, הוא רגש האשמה; ‘אני לא בסדר’, סוג של הלקאה עצמית. במצוות התשובה שבה צריך שיהיה מימד של חשבון נפש, יש חשש קרוב שהרגש הזה יחדור וישתלט עלינו. לכן באה תורת החסידות ומקדימה תרופה למכה. תשובה? אכן כן, אבל מתוך שמחה; לא להתעסק עם העבר מה עשינו לא בסדר, אלא יותר לחשוב על העתיד איך יהיה הרבה יותר טוב. כמו שהרבי מסביר שבדורנו אין לנו כוח למרירות, ומרירות עלולה להפיל אותנו, ולכן יש להתמקד בקו השמחה.

אלול בקו של גאולה

הרבי מדבר על ראשי התיבות של חודש אלול, ומדגיש את העניין של ראשי התיבות של אלול כפי שהוא שייך לגאולה “אשירה לה’ ויאמרו לאמור”. תוכל להרחיב מעט בעניין הזה, איך גאולה מתקשרת לאלול?

אנחנו נמצאים בדור הגאולה, רגע לפני ההתגלות הגדולה, בזמן שכבר אפשר לטעום את הגאולה, עד כדי כך שאנחנו כבר נדרשים להתחיל לחיות גאולה כפי שמופיע מספר פעמים בשיחות קדשו של הרבי. לכן, לא מספיק שנחזק ונעצים בחודש אלול את שלושת הקווים תורה, עבודה וגמ”ח (המרומזים בראשי תיבות אלול), ולא מספיק שההוספה בקווים אלו תהיה מתוך תנועה של תשובה (המרומזת גם היא בראשי תיבות ‘אלול’), אלא צריך שהכל יעשה מתוך קו של גאולה.

אכן, יש להוסיף בתורה עבודה וגמ”ח אבל מתוך ידיעה ברורה שהנה זה משיח בא. אם תרצה במימד מעמיק יותר: ההוספה שאנו מוסיפים בחודש אלול בשלושת הקווים הללו, צריכים להיות באופן של ימות המשיח. כאן האדם צריך לעשות חושבים, כיצד תראה התפילה שלי בימות המשיח ולהתחיל להתקדם בכיוון הזה, כיצד יראה לימוד התורה שלי או נתינת הצדקה ולהתחיל להתקדם. ברור שאדם שמסתפק בנתינת צדקה המינמלית הנדרשת, אין זו אותה נתינה שהיה נותן אילו ידע שמשיח כבר פה, אז הוא יוסיף ויתן לצדקה כהנה וכהנה.

זה בעצם דרישה מאוד גבוהה; הרבי מדבר על לימוד תורה ונתינת צדקה בלי גבול. איך זה אפשרי?

חז”ל משתמשים בביטוי “לפום גמלא שיכנא”; אם זו הדרישה, ממילא ישנם גם הכוחות, ויחד עם הדרישה הזאת של הרבי מאתנו, הוא גם נתן בנו את הכוחות להתרומם מעל ההסתכלות הגלותית שיש לנו כיום ולראות גבוה יותר, רחב ועמוק יותר.

אבל התשובה היותר פשוטה היא, שבתחילתו של כל תהליך מסמנים מטרה ויעד, לאן רוצים להגיע בסופו של דבר; כדי להתחיל לצעוד לשם, מתחילים בצעדים קטנים, מחלקים את המטרה הגדולה למשימות קטנות ואז רואים הצלחה.

למשל, מסמנים יעד שהתפילה תהיה כמו בימות המשיח, אבל מתחילים בפועל מכך שנגיד את ה’מודה אני’ כמו שצריך. אחרי שמצליחים בזה מתקדמים הלאה. מסמנים יעד של לימוד תורה בלי גבול, אבל מתחילים בפועל בכך שנשמור יותר על זמני הלימוד, ובזמן הלימוד עצמו נהיה מרוכזים יותר וללא הסחות דעת, וכן הלאה.

כשמתחילים בדברים קטנים, חווים הצלחות ואלה נותנים כוח ומוטיבציה להמשיך הלאה, עד לגאולה האמיתית והשלימה, בראש ובראשונה הגאולה האישית שלנו.

לסיום, שמעתי שיש לך סדנא חדשה, משהו בנוגע לשליחות?

כן. חברי הטוב ר’ גיל ברק ואני התחלנו לפני כמה חודשים סדנת לזוגות בעניני שלום בית בשיטה מהפכנית, כאשר הסדנא מועברת דרך מערכת שיחות ועידה בטלפון. עשרות זוגות משתתפים בה עד כה וב”ה ישנה הצלחה רבה.

כעת אנחנו מתחילים סדנא נוספת בשיטה דומה, ובה נלמד כיצד לגלות את השליחות שלנו בעולם וכיצד גם אפשר להתפרנס ממנה. בסדנא משתתף גם ערן שטרן, מאמן עסקי בכיר, שעזר כבר לשלוחים רבים, ובשבוע הבא ניתן יהיה להצטרף ללא תשלום וללא התחייבות לשיחה שנעשה איתו, בה נלמד כיצד אפשר להתפרנס מהשליחות האישית שלנו.