משיח צדקנו עומד מוכן ורוצה לבוא ולגאול את כל אחד ואחד מישראל, ולא עוד, אלא ש”משג

משיח צדקנו עומד מוכן ורוצה לבוא ולגאול את כל אחד ואחד מישראל, ולא עוד, אלא ש”משגיח” ו”מציץ” לראות מתי כבר סוף כל סוף יעשה האדם איזו פעולה מצדו… • משיחת ש”פ מברכים החודש ניסן ה’תשמ”ה. בלתי מוגה

א. . . והנה, לאחרי שנתבארו פרטי הענינים דשבת מברכים חודש ניסן בשנה זו (הן מצד הקביעות בפרשת השבוע, והן מצד הקביעות בימי החודש) - יש להוסיף ולבאר את ההוראה והלימוד שיש ללמוד מכללות הענין דשבת מברכים חודש ניסן.

וכמדובר כמה פעמים שאפילו מעניני העולם יש ללמוד הוראה בעבודת ה’, ועל אחת כמה וכמה מענינים הקשורים עם תורה ומצוותי’ - כלשון הכתוב: “ויצוונו ה’ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה’”, היינו, שהתכלית דכל עניני התורה ומצוותי’ (כולל הענין דשבת מברכים ניסן) - “ליראה את ה’”, להוסיף בעבודת האדם לקונו בפועל ממש, לא רק במחשבה ודיבור, אלא גם - ובעיקר בנוגע למעשה, שהרי “המעשה הוא העיקר”.

ומובן, שהלימוד וההוראה משבת מברכים ניסן צריך להיות באופן המובן לכל אחד ואחד מישראל, עד לפשוט שבפשוטים - שהרי גם הוא יודע ושומע שבשבת זו מברכים חודש ניסן, ולכן, בהכרח שגם אצלו יהי’ לימוד והוראה בנוגע לעבודתו בפועל, כדלקמן.

 

ב. תוכן ענינו של חודש ניסן הוא - גאולתן של ישראל ממצרים בחג הפסח, “חודש הגאולה”:

גם פשוט שבפשוטים יודע שבחג הפסח נגאלו אבותינו ממצרים - כפי שזוכר מ”ליל–הסדר” דשנה שעברה.

ולא עוד, אלא שאפילו קטנים שעדיין לא הגיעו לחינוך, פחות מגיל חמש או שש (בהיותם בגיל דצריך לאמו) - גם הם משתתפים ב”סדר”, כמנהג ישראל שעושים כמה השתדלויות שלא יישנו התינוקות, ועד שהם בעצמם שואלים ארבע קושיות, מפני שמבחינים בד’ ענינים שבהם “נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”, ואז מספרים להם על–דבר הגאולה ממצרים.

וכמו כן מבין ויודע שההכנה לחג הפסח מתחילה משך זמן לפני זה - החל מימי הפורים, “שלושים יום קודם הפסח”, ועל כל פנים - מראש–חודש ניסן, “שתי שבתות קודם הפסח”, שאז שואלין ודורשין בהלכות החג לכולי–עלמא - גם לדעת רשב”ג (היינו, שאין בזה כל פלוגתא, ולא רק שיש פלוגתא בדבר וההלכה היא כדעה זו).

ומכיון שכן, הרי יודע ומבין שחודש ניסן בכללותו קשור עם הגאולה ממצרים - חודש הגאולה.

ועל זה אומרים לו, שבשבת זו, שבת מברכים חודש ניסן - מתחיל כבר ענין הגאולה, היינו, שאין צורך להמתין עד ראש–חודש ניסן, אלא ענין הגאולה מתחיל כבר משבת מברכים ניסן.

ולא עוד, אלא שבשבת זו נמשכת ברכה לחודש ניסן, ועל–פי הכלל שהמברך הוא למעלה מן המתברך, שלכן בכחו לברך [כפי שיודע ומבין בפשטות ש”ברכה” פירושה - שהגדול מברך לקטן, אב מברך לבנו וכיו”ב, מה שאין כן תפלה - שגם קטן יכול להתפלל על הגדול] - מובן, שיש עילוי בשבת מברכים ניסן לגבי חודש ניסן.

והרי מובן וגם פשוט, שכאשר שומע שבשבת מברכים ניסן מתחיל כבר ענין הגאולה - בודאי לא יתעקש להיות “טפש” ולומר שרצונו להמתין עד “ליל–הסדר”, ולכל הפחות - עד ראש–חודש ניסן…

“טפש” - הוא זה שמראים ונותנים לו דבר טוב, ואינו שם לב לכך! - הוא שומע שמברכים את חודש ניסן בכל ששה לשונות של ברכה, “לחיים ולשלום וכו’”, ומסיימים “ונאמר אמן”, היינו, שענין זה הוא באופן של אמת ובאופן של וודאות, ואף על פי כן, אינו שם לב לכך!

אילו הי’ “תם” - הי’ שואל לכל הפחות “מה זאת”? ואז היו משיבים לו כו’, עד שהי’ מגיע לדרגת “בן חכם”, ולמעלה מזה - “חכם”; אבל בהיותו “טפש” - לא רק בדרגת “טפש” שמופיע בירושלמי במקום “תם” בנוסח ה”הגדה” שלפנינו, כי אם “טפש” כפשוטו - אינו מבחין בכך, ובמילא - “אינו יודע לשאול”!

אבל אם רק יצא מכלל “טפש” - והרי כל יהודי שייך ל”עם חכם ונבון” - מבחין הוא בכך, ושואל “מה זאת”, מהו ענינו של חודש ניסן שבירכוהו זה עתה בכל עניני ברכה? ועל זה משיבים לו דבר המובן ומתקבל אצלו בפשטות - שבשבת זו מתחיל כבר ענין הגאולה שבחודש ניסן.

ומכיון שכן, בודאי לא ירצה להמתין אפילו עד ראש–חודש ניסן, אלא יתחיל לפעול בענין הגאולה - תיכף ומיד!

 

ג. והענין בזה:

יהודי צריך לדעת שבעצם אין לו שייכות למצב של גלות. “יהודי” ו”גלות” הם שני דברים הפכיים, תרתי דסתרי! ובמילא, בידעו שנמצא עדיין בגלות - עליו לעשות את כל התלוי בו כדי לסיים את העבודה דזמן הגלות, ולבוא תיכף ומיד לגאולה האמיתית והשלימה. 

ובפרט לאחרי הכרזת כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו שמשיח צדקנו “הנה זה בא”, “הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים”, משיח צדקנו עומד מוכן ורוצה לבוא ולגאול את כל אחד ואחד מישראל, ולא עוד, אלא ש”משגיח” ו”מציץ” לראות מתי כבר סוף כל סוף יעשה האדם איזו פעולה מצדו… ואז יוכל לגאול אותו בפועל, ופשיטא - שלא יאמר “אהבתי את אדוני”, ובמילא, רצונו להשאר בגלות ח”ו!… ומכיון שכן, הרי בודאי שצריך לעשות את כל התלוי בו כדי לבוא למצב של גאולה.

ולכל לראש - בנוגע לגאולה הפרטית שלו, כפי שידע איניש בנפשי’ שהוא משועבד לעניני תאוה וכבוד, אכילה ושתי’ וכיו”ב, עד למצב שאינו בעל–הבית על עצמו, ה”ממון” - הוא זה ששולט ומושל עליו, ולכן מתנהג בהתאם להוראות של ה”ממון”… וכיו”ב בשאר עניני תאוות, ולכן, עליו להשתחרר ולהגאל מגלות פנימית זו, ולבוא למצב של גאולה - בחייו הפרטיים, ועל ידי זה - לגאולה הכללית דכלל ישראל.

 

ד. ובפרטיות יותר:

הלימוד וההוראה דשבת מברכים חודש ניסן - שאפילו כאשר נמצאים לפני ראש–חודש ניסן, כלומר, לפני המצב ד”ראש חודש של גאולה”, כי אם במצב של גלות, ולא סתם גלות, אלא סיום הגלות, שאז החושך גדול יותר, חושך כפול ומכופל - אין ליהודי מה להתפעל מכל זה, בידעו שישנה כבר המשכה ונתינת–כח מלמעלה בנוגע לכל עניני העבודה הקשורים עם ענין הגאולה.

וגם ענין זה מודגש בסיפור הגאולה ממצרים שבחודש ניסן:

כאשר בני–ישראל היו עדיין בגלות מצרים, לפני הגאולה ממצרים, במעמד ומצב דחושך הגלות, עד למצב ד”וימש חושך”, “כפול ומכופל ועב עד שהי’ בו ממש” - הנה אפילו מעמד ומצב כזה לא הפריע לבני–ישראל כלל וכלל, שכן, “לכל בני ישראל הי’ אור במושבותם”.

יתירה מזה:

לא זו בלבד שכאשר בני–ישראל היו במקומם ב”ארץ גושן”, “מיטב הארץ”, לא הפריע להם החושך כפול ומכופל שהי’ במצרים (“לכל בני ישראל הי’ אור במושבותם”), אלא עוד זאת, אפילו כאשר יהודי הי’ בביתו של מצרי, כלומר, במצב של תכלית הירידה, בארץ מצרים גופא בביתו של מצרי - גם שם הי’ אצלו מצב של אור.

ולא עוד, אלא שהאיר לו אור שלמעלה מן הטבע - שכן, אור זה “הי’ מאיר לישראל ומראה להם כל כלי כסף וזהב ושמלות וכל טוב מצרים ומה שבתיבות ובחביות ובמטמוניות כו’” - לא הי’ צורך לשבור מחיצות או מנעולים כו’, כדי לראות את אוצרות הכסף וזהב של המצריים, מכיון שהאיר אור שלמעלה מן הטבע שחדר דרך המחיצות בכל המקומות ששם החביאו המצריים את כלי הכסף וכלי הזהב, ועל ידי זה ראו בני–ישראל את הכל.

וטעם הדבר שהי’ צורך שהקב”ה יעשה נס מיוחד זה, דלכאורה, “לא עביד קוב”ה ניסא למגנא”? - הרי זה כדי שבני–ישראל יוכלו לקיים את ציווי הקב”ה:

קודם שיצאו בני–ישראל ממצרים נצטוו על–ידי הקב”ה “וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב”, ועד שהיו צריכים לקיים מה שנאמר “ונצלתם את מצרים”, “וכמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים”.

וקיום ציווי זה נתאפשר רק לאחרי שראו בני–ישראל את כלי הכסף וכלי הזהב שהיו בבתיהם של המצריים - על ידי זה שהאיר להם אור שלמעלה מהטבע שחדר דרך כל המחיצות כו’.

והגע עצמך: מדובר אודות ביתו של מצרי, וכליו של מצרי (דאם לא כן, לא יתקיים על ידם הציווי ד”ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה גו’ ונצלתם את מצרים”), בהיותם במעמד ומצב ד”וימש חושך”: ואף על פי כן, כשיהודי צריך לקיים ציווי של הקב”ה - הרי גם במקום ירוד ותחתון כזה מאיר אצלו (אור, ולא עוד, אלא) אור שלמעלה מהטבע.

 

ה. ואין להקשות כיצד ניתן לקיים ציווי של הקב”ה (“ונצלתם את מצרים”) על–ידי ענין של נס, הרי קיום המצוות צריך להיות בדרך הטבע דוקא? - מכיון שרק קיום המצוה צריך להיות בדרך הטבע, מה שאין כן ההכנה לקיום המצוה, יכולה להיות גם באופן נסי.

וכפי שלמדים מהסיפור הידוע אודות קידוש לבנה של אדמו”ר הזקן בהיותו במאסר:

אדמו”ר הזקן ביקש מהפקיד (שהי’ ממונה על הספינה) להעמיד את הספינה כדי שיוכל לקדש את הלבנה מעומד (“כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה”, “הלכך נימרינהו מעומד” - “מפני כבוד שכינה שהוא מקבל”), וכאשר הפקיד סירב - העמיד אדמו”ר הזקן את הספינה באופן שלמעלה מדרך הטבע, ואף על פי כן, לא קידש את הלבנה עד שהפקיד הסכים להעמיד את הספינה בעצמו, לאחרי שראה שבכחו של אדמו”ר הזקן להעמיד את הספינה באופן שלמעלה מהטבע.

ולכאורה, סוף כל סוף נעשה הדבר באופן שלמעלה מהטבע - שהרי הפעולה על הפקיד שיסכים להעמיד את הספינה לא היתה אלא על ידי זה שראה שבכחו של אדמו”ר הזקן להעמיד את הספינה באופן נסי?

והביאור בזה - שהדיוק על פעולה טבעית הוא בנוגע לקיום המצוה, אבל בנוגע להכנה לקיום המצוה, יכול הדבר להעשות גם באופן שלמעלה מהטבע.

 

ו. ובעומק יותר:

לא זו בלבד שכאשר יהודי צריך לקיים ציווי של הקב”ה, אין שום מניעה בעדו גם כאשר הדבר נמצא בביתו של מצרי ובמצב ד”וימש חושך”, מכיון שאצל היהודי מאיר אור החודר בעד כל המחיצות כו’, אלא עוד זאת, שאור זה נותן כח להפוך את הענינים שהיו תחילה בביתו של המצרי, ושם גופא - “במטמוניות”, היינו, שהניצוץ קדושה שבהם הוא בתכלית ההעלם וההסתר, מכל–מקום, גם הם נהפכו לקדושה, היינו, שנעשו ממונם של ישראל, ועד שעל ידם נתקיים ציווי הקב”ה - “ונצלתם את מצרים”.

ודוגמתו בנוגע לכללות ענין הגלות - שלא זו בלבד שלמרות חשכת הגלות (“וימש חושך”) יכול יהודי לקיים את רצונו של הקב”ה בקיום התורה ומצוות, מכיון ש”לכל בני ישראל הי’ אור במושבותם”, אלא עוד זאת, שבכחו של יהודי להפוך גם את עניני הגלות גופא, שגם הם יסייעו לבני–ישראל בעבודתם, לסיים את כללות העבודה דזמן הגלות, ולבוא למצב של גאולה, כמו שכתוב ביציאת מצרים: “גרש יגרש אתכם מזה”, היינו, שפרעה עצמו מסייע ועוזר לבני–ישראל לצאת מהגלות ולבוא לעילוי דגאולה.

 

ז. ומכל זה למדים הוראה בנוגע לגלותנו זה:

גם כאשר יהודי נמצא בזמן הגלות, בחושך כפול ומכופל - הנה לכל לראש אין לו מה להתפעל מחשכת הגלות, מ”גוים”, ועל אחת כמה וכמה מ”הגוי אשר בקרבך”, ה”גוי’שקייט” שבו - מכיון שבודאי יש לו את כל הכחות הדרושים למלא את עבודתו בקיום התורה ומצוות מבלי להתפעל מחשכת הגלות, שהרי “לכל בני ישראל הי’ אור במושבותם”.

ולא עוד, אלא אפילו כאשר יהודי צריך ללכת לביתו של הגוי (ביתו של המצרי), כדי לפעול עליו לקיים שבע מצוות בני–נח, או כדי לברר ניצוץ קדושה שנפל שם, או כדי לקרב יהודי שנפל לדיוטא תחתונה כל כך עד שנמצא בביתו של מצרי - גם שם מאיר אצלו אור,

ולא רק בנוגע ליהודי עצמו, אלא אור זה מאיר ופועל גם בנוגע לענינים שנמצאים בביתו של הגוי, היינו, שמאיר אור שלמעלה מהטבע, אור שחודר בעד כל המחיצות, ההעלמות וההסתרים, ומגלה את פנימיותו של הדבר שנמצא בביתו של המצרי - הניצוץ קדושה שבו, ועל אחת כמה וכמה - בנוגע ליהודי שנמצא בביתו של המצרי, שבודאי מתגלה העצם והפנימיות שלו,

ועד כדי כך, שפועל גם על הגוי עצמו - שהרי תפקידם של בני–ישראל להיות “לאור גוים”, ועד שהגוי עצמו עוזר ומסייע ליהודי להשלים ולסיים את עבודתו ולצאת מהגלות.

כלומר: נמצאים אמנם בזמן הגלות, חושך כפול ומכופל, כאשר כל הענינים מתנהלים על–פי טבע, כך שכאשר ישנו דבר מסויים שהוא בהעלם - אי אפשר לראותו.

ולדוגמא - בעניני העולם: בנוגע לתשלום מיסים למלכות (“דינא דמלכותא דינא”) - הרי רואים במוחש אשר משנים את רישומי הספרים (“מ’פאַרדרייט די ביכער”), ובאים הממונים מטעם הממשלה לבדוק את הספרים - מצליחים להערים עליהם שלא יבחינו כו’.

אמנם, כל זה הוא בנוגע לגוי, ובנוגע לעניני העולם כו’; מה שאין כן כאשר מדובר אודות עבודתו של יהודי בעניני קדושה, בירור ניצוצות הקדושה - הרי ביכלתו ובכחו לגלות את הניצוץ קדושה שנמצא בהעלם בביתו של המצרי, היינו, שלמרות שנשארים המחיצות שמסתירים על הדבר (ובדוגמא הנ”ל - שספרי החשבונות נשארים “פאַרדרייט”), מכל–מקום, חודר האור שלמעלה מהטבע ומגלה את הפנימיות שבענינים אלו - הניצוץ קדושה שבהם.

וזוהי ההוראה שלמדים משבת מברכים חודש ניסן - שגם כאשר נמצאים במצב דחושך הגלות (לפני ראש–חודש ניסן), צריך יהודי לעשות את כל התלוי בו בנוגע לענין הגאולה, הן בנוגע לגאולה הפרטית שלו, והן בנוגע לגאולה הפרטית של הזולת, ועל ידי זה פועל גם את הגאולה הכללית דכללות ישראל.