מחזק ומעודד

 המרא דאתרא של בירת חב”ד בארץ ישראל, הרב מרדכי שמואל אשכנזי ע”ה, שנולד וגדל כנצר לשושלת מפוארת וידועה של רבנים חסידיים, ייצג בהנהגתו את דמותו הנדירה של ‘א חסידישע רב’ אשר לא חת מאיש לעמוד על דעת אמת * עם פטירתו, ‘בית משיח’ מגיש קטעים נבחרים מתוך דברים שהשמיע הרב אשכנזי ע”ה בגאון לחיזוק האמונה הטהורה של החסידים ברבי - אחרי ג’ תמוז * איש אשר רוח בו

מחזק ומעודד

אחת מנקודות התפנית שהובילה לתודעה הציבורית את פרסום זהותו של הרבי כמלך המשיח בראש כל חוצות, היתה ‘שיירת הטנקים לקבלת פני משיח צדקנו’ שהתקיימה בחורף תשנ”ג, אשר לווה בקמפיין פרסום אגדי ורחב היקף בכל רחבי הארץ.

מסע פרסום זה שהביא לגל התעוררות גדול, התקיים באישורו ובברכתו של הרבי ובתמיכתם של רבני חב”ד בארץ הקודש, ובראשם הרב מרדכי שמואל אשכנזי ע”ה, שאף ראה לנכון לשגר מכתב תמיכה גלוי ומיוחד אל מארגן השיירה, הרב דוד נחשון, יושב ראש ארגון צבאות השם וניידות חב”ד בארה”ק:

“ברצוני להעלות על הכתב רחשי לבבי בקשר לשיירת הטנקים לקבלת פני משיח צדקנו. נתלויתי אל השיירה בהיותה בכפר חב”ד ונתרגשתי עד כדי דמעות מעצם הרעיון ומביצועו וכו’ ע”י המסר של ברוך הבא וכו’ ומהתגובות ששמעתי משאר מקומות בארצנו הקדושה הדבר הביא לתעמולה חיובית אודות הכנת והתגלות כ”ק אדמו”ר שליט”א מלך המשיח.

מובן אשר ישנם המקטרגים כמו על כל רעיון חדש אשר לוקח זמן עד אשר מעכלים אותו וכפי ששאלתי באסיפת הרבנים האם יש מי שהוא אשר הסכים בלב ונפש ל’היכונו לביאת המשיח’ ואח”כ לפסק דין הרבנים של חזקת משיח ופרסומו בכלי התקשורת והעולה על כולנה השאגה האדירה של יחי אדוננו וכו’ במעמד כ”ק אד”ש אשר הולכת ומתפרסמת, רק כיון שהגיע לברוך הבא פירש והפך למנגד, אלא מי שמנגד לזה מנגד לכל הקו בגלוי או בסתר וד”ל.

בברכת חזק ואמץ ובהקדמת השו”ע ואל יבוש מהמלעיגים”.

תוקף משפטי - הרבי ממשיך לחיות ולא שייך הפסק

אחד הדברים האחרונים שאמר ברבים, היה בעת ההתוועדות המרכזית בארגון ‘התאחדות החסידים’ בה’ טבת בבית הכנסת ‘בית מנחם’ בכפר חב”ד:

“אחד הנקודות המיוחדות שאנו למדים מניצחון המשפט של ה’ טבת, זה ההכרה של אומות העולם בכך שנשיא ישראל ממשיך לחיות, ולא שייך בזה עניין של הפסק.

“זה מלמד אותנו בנוגע למצב שאנו נמצאים בו היום, חושך כפול ומכופל. עם כל החושך הגדול עלינו לדעת, שגם בפסק דין של גויים ועמי הארץ יודעים שהרבי נמצא וממשיך את הנשיאות בכל התוקף וביתר שאת וביתר עוז.

“וזו הנקודה והמסר העיקרי שצריך לצאת מכל התוועדות חסידית בקשר לה’ טבת: “על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד”. שנזכה לראות את הגאולה תיכף ומיד ממש, והרבי בראשנו והוא יגאלנו”.

תוקף הלכתי - שלא שייך תארי הסתלקות

הרב אשכנזי זכה לחתום יחד עם רבנים נוספים מזקני רבני חב”ד, על קריאות לחיזוק האמונה הטהורה. ביניהם בולט במיוחד פסק דין ברור, השולל את תארי היפך החיים ח”ו בכל ספרי תורתו של הרבי מלך המשיח.

וזה נוסח הפסק:

בס”ד מוצאי חג השבועות תשנ”ה

בקבלת פנים שנערכה ע”י הבד”צ דקראון הייטס לרבנים האורחים שהגיעו לחצרות קדשנו לחג השבועות תשנ”ה, הוחלט שעל השער בלאט של לקוטי שיחות וכיו”ב אין לכתוב הר”ת זצוקללה”ה נבג”ם זי”ע, וע”ד זה בכל הוצאה לאור של תורתו של כ”ק אדמו”ר מה”מ.

הרב יצחק הענדל, הרב יהודה קלמן מארלאוו, הרב מרדכי שמואל אשכנזי, הרב יוסף העכט, הרב שנ”ז גוראריה, הרב ישעיהו הרצל, הרב הרצל כהן, הרב ישראל יוסף הענדל.

אישיות רבת אנפין ורבת גוונים היה הגאון החסיד הרב מרדכי שמואל אשכנזי ע”ה. איש אשכולות — שהכול בו: חכמה וידע בלימוד תורה, גאונות עצומה בפסיקת הלכה, פיקחות רבה בהנהגת קהילה… אך מעל הכל, איש חסיד היה. מקושר פנימי לרבי מלך המשיח.

נראה במוחש שבכל הנוגע לדבריו ורצונו הקדוש של הרבי, “הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא”, הפכה אצלו החכמה לאמונה נלהבת, הגאונות לתמימות מוחלטת, והפיקחות לביטול שלמעלה מהבנה והשגה.

ובהגיע השעה הקשה, שעת המבחן, אחרי ג’ תמוז תשנ”ד, האחריות והנשמה החסידית שבערה בו, לא הניחו לו. בראש המחנה נראה ובלט הרב אשכנזי כשהוא מחזק ומרומם — בעוצמה חסרת תקדים — את דגל האמונה הבלתי מתפשרת ברבי כמלך המשיח וההיצמדות העיקשת לדבריו וקיום הוראותיו.

באחד הכינוסים הארציים בשנות הנו”נים, עמד הרב אשכנזי וסיפר בעצמו כי בשעה שעבר אירוע בריאותי חמור, הבטיח לרבי שאם יינצל וישוב לבריאותו: א. יסיים את החיבור על הלכות תלמוד תורה. ב. יחזק את כלל אנ”ש באמונת החסידים והכרזת הקודש “יחי אדוננו”.

נאמן להבטחתו, עמד במשך שני עשורים ולא נס לחו מלהשמיע קול חד וצלול. בכל אירוע ומעל כל במה, נשא דברים ברורים ונחרצים מתובלים בלחלוחית חסידית מקורית: “אין אנו מתביישים חס–ושלום באמונתנו בכל מילה של הרבי ובכל הגה שיצא מפיו הקדוש!” / “כולנו ביחד — נחזק ונתחזק באמונה הפשוטה, באמונה השלימה. נקבל את כל הדברים שהרבי אמר, בלי שום פירושים ובלי שום חכמות” — כך אמר וזה מה שהיה תמיד לנגד עיניו.

עם היוודע הבשורה המרה והקשה על פטירתו הבהולה, נברנו בארכיון ‘בית משיח’ ואספנו עבורכם חלקים נבחרים מתוך מסות ונאומים שנשא במשך השנים, מהם עולה דיוקן של רב שעל לוח ליבו חקוק רגש ההתקשרות הנצחית לרבי, דמות של ‘חסידישע רב’, שלא במקרה נקרא אף הוא בשם מרדכי…

ישראל לפידות

ידית החדר - האמונה במה שהרבי עודד וחיזק

“בדור של ביאת המשיח, יוסל’ שאתם מכירים אותו כאחד שמגלח את זקנו — יקבל ‘שישי’ או ‘מפטיר’, ואילו אותו חסיד זקן שאתם מכירים אותו כאחד שישב כל ימיו על התורה והחסידות, יצטרך לשלשל מספר מטבעות לקופת הצדקה ולבקש “רבונו של עולם, תחזק אותי באמונת חכמים טהורה!” עד כאן הסיפור.

נושאו של הכינוס ומטרתו הוא האחדות, בהקשר לזה שמעתי פעם מר’ מענדל ע”ה פוטרפס, שכששאלו את הצדיק רבי זאב וולף מז’יטומיר — מחשובי תלמידי הבעל–שם–טוב — כיצד יראה הדור של ביאת המשיח, הוא הרהר מעט, השעין את ראשו על השולחן ואמר:

שימו לב רבותי, לא “תחזק אותי באמונה בה’”, אלא באמונת חכמים. זוהי האפשרות שעמה אפשר לעבור את החושך הנורא הזה בו אנו שרויים ולזכות לקבלת פני משיח צדקנו.

כמה נחוצה היום אמונת חכמים טהורה! כמה חשובה האמונה בכל מילה ומילה מדברי הרבי, אמונה פשוטה וטהורה ללא פשט’לאך, במה ששמענו מהרבי במפורש, במה שהרבי עודד וחיזק — זו האמונה שלנו ובזה נחזיק. זוהי הידית ה”קלייאמקע” שלנו ובאמונה זו נעבור את ה”לרגע קטון עזבתיך” ונזכה ל”ברחמים גדולים אקבצך”.

בפרק צ”ט בתהילים, נאמר “משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה’ והוא יענם בעמוד ענן ידבר עליהם”. שואל על כך המדרש, הרי על משה ואהרן נאמר פעמים רבות בתורה כיצד זכו שה’ דיבר אליהם בענן, אולם היכן מצינו “בעמוד ענן ידבר” אצל שמואל?

ומתרץ המדרש שני תירוצים ונאמר את התירוץ השני שהוא הנוגע לנו: כאשר שאול יצא לחפש את האתונות שנעלמו לו ועמד בקרבת מקום מגוריו של שמואל, הוא פגש בנערות ושאלם האם יש באיזור נביא, ענו לו הנערות “יש שם”, ומבואר ש”שם” מורה על הענן, כמו שהבאנו את הפסוק מפרשת בהעלותך “ואם יש שם הענן”.

נשאלת השאלה: שאול בחיר ה’, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, שואל את הנערות האם יש כאן נביא? והן עונות לו “יש שם”, הנה הענן, הכיצד אתה לא רואה? אתה עומד מול ביתו של שמואל ושואל היכן הנביא?

חס ושלום למעט מצדקתו של שאול, אך בזה מלמדת אותנו התורה כי על ידי אמונה פשוטה יכולות נערות תמימות להתעלות לדרגה שגדולי ישראל לא משיגים!

אין אנו מתביישים חס–ושלום באמונתנו בכל מילה של הרבי ובכל הגה שיצא מפיו הקדוש! זוהי האמונה וההתקשרות שלנו ועל כך אין שום ויכוח! משום כך, מהכנס הזה צריכה לצאת קריאה קדושה להתחזקות באמונה בדבריו הקדושים ובהבטחתו של הרבי לביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

 

בואו חשבון - היכן הקדושה והיכן הסטרא אחרא?

אחד הדברים שצריך להיות אצל רב, זה ‘החלק החמישי’ של השולחן ערוך. השליחות היום של כל רב ורב מרבני חב”ד במיוחד, ואחד העניינים המוטלים על כתפיו, זה לחזק את עניני אמונה אצל חסידים, וזה מה שהרבי הטיל עליו. הוא אף פעם לא הוסמך לענות על שידוכים, ולא לתת ברכות, ועל אחת כמה וכמה לא לתת קללות. מה שכן נתנו לו, זה את השליחות לחזק את האמונה הפשוטה אצל חסידים, לחזק את הקשר בין חסידים לרבי.

הקשר בין חסידים לרבי התחיל עוד מהתגלות הבעל שם טוב והמשיך בימי אדמו”ר הזקן. אך הקשר שלנו לרבי, הוא קשר עמוק יותר, לא רק קשר בין חסידים לרבי, ובין אבא לבנים, אלא קשר מהותי בנקודה של משיח: דרכנו הרבי הפיץ את הבשורה של ‘הנה הנה משיח בא’.

ואכן זהו תפקידו ואחריותו של רב: לראות ולהשתדל שכל עניני האמונה שהרבי נתן לפרסם ולהפיץ ברבים, יפורסמו וייושמו למטה מעשרה טפחים ובפועל ממש.

לאחר ג’ תמוז, היו ספיקות בדבר, האם כן להגיד יחי, או… לא רוצה להוציא מפי את המילה ההפכית. אומר את האמת, גם לי היו בתחילה ספיקות: אני בסך הכל בשר ודם, ומי יודע האם אני הולך בדרך הנכונה או לא, בפרט שציבור גדול בחב”ד טוען אחרת.

ב”ה שהקב”ה נתן לי את הזכות המיוחדת להיות בין אלו המאמינים. איני יודע מדוע דווקא אני זכיתי לזכות הזאת, שעל כך אני מודה להקב”ה בכל יום ויום.

אומר בפה מלא: הרבי שילם לי אישית בתקופה הזאת, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, בענייני משפחה. איני יודע במה זכיתי, ודווקא בתקופה זו. דומני, שזה רק בגלל זכות אחת: כי הייתי בין אלו שצעקו “אין לנו אלא דברי בן עמרם”, אנחנו מאמינים באמונה שלימה ברבי שהוא יגאלנו, והוא הוא אדוננו משיחנו וכו’.

כל יהודי, כל חסיד, בכל יום, נפגש עם בעיות שונות. אך חסידים תמיד ידעו, שכאשר נמצאים בפרשת דרכים — שואלים את הרבי. היו תקופות שהיינו שואלים את הרבי וזוכים לתשובה גלויה.

לעומת זאת היו תקופות, במשך השנים מאז נוסדה חסידות חב”ד, שחסיד לא תמיד היה בקשר טלפוני או מכתבים עם הרבי, והוא לא ידע איך לנהוג. היו פנים לכאן ולכאן. סברה לכאן וסברה לכאן. מה יעשה אותו חסיד?

בדברים שקשורים לבריאות, עסקים וכדומה — הרבי הבהיר בשנת תשמ”ח, שצריכים להתייעץ עם רופא ידיד, ידידים מבינים וכדומה. אבל מה עושים כאשר השאלות הן בענייני אמונה ויראת שמים?

התשובה המקובלת אצל חסידים לכך היא: תביט ותראה, אם הדברים שהנך עושה, יביאו להוספה באמונה, להוספה באור התורה, להוספה בחסידות — סימן שזוהי דרך האמת. אך אם הענין שהולכים לעשותו עלול לגרום ח”ו לחלישות באמונה שמי יודע אחריתה, אף על פי שמלבישים אותה באיצטלה דקדושה הגדולה ביותר! רוצים להפיץ את מעיינות החסידות, על ידי סתימת המעיין עצמו! דע לך, שזוהי קליפה וסטרא אחרא. היצר הרע הוא אומן במלאכתו וכל פעם בא עם אמתלאות ותירוצים שונים כיצד לשכנע את האדם להתקרר באמונה ולהחליש את העשייה. זו הייתה הקבלה אצל חסידים, וכך נהגו מדורי דורות.

במעט החודשים שעברו מאז ג’ תמוז, רואים בפועל ממש, ואין על זה שום ויכוח — שהבתים, השלוחים, החסידים שהולכים בדרך של חיזוק האמונה, הולכים עם ה”יחי אדוננו” — הם הולכים ומתחזקים. מתחזקים באמונה, ובמילא אחר–כך מתחזקים בדרכי החסידות, מתחזקים בחינוך הילדים, מתחזקים בבתים — ואיני מדבר על בתי השלוחים, אלא על בתים בכפר חב”ד, בנחלת הר חב”ד או בצפת או בכל מקום שהוא.

כמה חסידים מבוגרים שמסתובבים בקהילות, עומדים ומשקיפים לראות מה נעשה. הם אומרים לי: תראה רק דבר אחד: הילדים של המשיחיסטים מחפשים עוד מקורות ועוד רמזים; לומדים טוב יותר, בחיות יותר.

אז בואו נעשה חשבון היכן הקדושה והיכן הסטרא אחרא: אנחנו הרי אנשים פשוטים, איננו מבינים בנסתרות וברמזי שיחות, נעשה לעצמנו דין וחשבון, מתוך ארבעה, חמישה, שישה חודשים מאז ג’ תמוז. נבדוק, ובעין אמיתית, בלי שום פחד, כמו שכתוב בתניא “אדעתא דנפשיה”.

הסך הכל שנראה הוא: אלו שהלכו בדרך הזאת, מובטח להם שהם ממשיכים בדרך של הרבי, וכבר בפועל ממש רואים את הפירות.

מה שאין כן, ח”ו, אלו שמפקפקים ומסתפקים, על אחת כמה וכמה אלו שפוסחים על שתי הסעיפים (שהם הכי גרועים) — במילא הם הולכים ונחלשים, ומי יודע לאן הם יגיעו…

אלו שדבקים באילנא דחיי, בדרך האמת — הגאולה כבר נמצאת אצלם בפועל ממש. אנחנו נזכה עוד היום לראות איך הרבי עומד ומתגלה, ואז יבחינו כולם, שאלו שחיים היום עם האמונה הלוהטת במשיח — כבר זכו לחיות חיים של גאולה.

ואלו שח”ו חשבו מה יגידו הבריות, אז…

 

 

מה עושים? שואלים רב מתנגד ועושים ההפך.

ישנה דרך נוספת לבחון האם אכן הולכים בדרך האמת, וזה לא רק בעניינים של חסידישקייט, אלא אפילו בעניינים של פיקוח נפש: הייתה קבלה אצל חסידים, לשאול מתנגד ולעשות ההפך. הרבי הזכיר זאת פעם בהתוועדות ואמר: ראו בזה עניינים של הצלת נפשות בפועל ממש.

בשנת ת”ש, פרוץ מלחמת העולם השניה, הגרמנים ימ”ש פרצו לוורשא, ותלמידי הישיבות, מקמיניץ, מיר, לובלין, וגם מישיבת חב”ד ברחו לוילנה, שם היו 5–6 חודשים.

את הסיפור הבא שמעתי מבני משפחתי שהיו עדים למעשה: בצהרי יום חמישי אחד בוילנה, השגרירות היפנית פרסמה לפתע מודעות ברחובות, שבה היא מודיעה שכל החפץ בויזה יפנית, יירשם בדחיפות בקונסוליה היפנית שבוילנה, ועד יום שני בבוקר יקבל ויזת הגירה ליפן.

הציבור לא ידע מה לעשות. מצד אחד היו שמועות כפי שהתברר שהיפנים הם יד אחת עם הגרמנים, מצד שני אולי יש פתח לברוח מכאן. מה עושים במקרה כזה? שואלים את הרבי, אך מפאת מצב המלחמה לא הייתה יכולת להתקשר עם הרבי, כך שלא ידעו מה לעשות.

מספר יהודים חסידיים ועוד כמה בחורים, אמרו, שיש קבלה מחסידים, שכאשר חסיד לא יודע איך לנהוג — שואלים מתנגד ועושים ההפך. הם הלכו לאחד המתנגדים, שהיה מהרבנים הגדולים ביותר בוילנה, ושאלו אותו כיצד לנהוג, והוא השיב: “אסור על פי תורה”.

חלק מהחסידים וביניהם היה האדמו”ר רבי שמעון שלום מאמשינוב, היו בדעה שלא לשמוע לדעת המתנגדים, ולקחת את הוויזות. ביום שישי נרשמו החסידים לקונסוליה, חלק אף נרשמו בשבת (מפאת פיקוח נפש), אך היפנים דרשו עבור כל ויזה 150$, וכל זה חוץ מהוצאות הנסיעה, מיד הבריקו לארה”ב לסיוע. גם חלק מהליטאים לקחו את הוויזות והיו זקוקים לכסף הזה. אחד מידידי הרבי שליט”א — הרב אליעזר סילבר, לקח אז מסוק, ועבר בשבת ממקום למקום בבוסטון ובכמה קהילות גדולות לגייס 150,000$ ולהעביר אותם לווילנה לקונסוליה היפנית בכדי לשחרר את הוויזות עבור הבחורים.

הבחורים שלקחו את הויזות, קיבלו מיד היתר יציאה ונסעו דרך רוסיה, בחודש אדר הם היו במוסקבה, משם הם עברו את סיביר, וברוך ה’ תמימים רבים שנמצאים היום בניו–יורק ובמונטריאול ובכל מקום שהוא, זה הודות לאותה קבלה שהייתה אצל החסידים: לשאול את המתנגדים ולעשות ההפך…

היו כל מיני שמועות מה אומר הציבור הרחב והרבנים הגדולים. למרות שאני יושב בכפר חב”ד, דיברתי אישית עם כמה וכמה שהם ידידי חב”ד באמת, ושמעתי את דעתם. בי”ט כסלו האחרון בכפר חב”ד (שנת תשנ”ה), ישבתי ליד הרב מרדכי אליהו ואדעתי’ דנפשי’ שאלתי אותו: מהי דעתך על העניין הזה?

והרב מרדכי אליהו אמר לי: זוהי הדרך! אין דרך אחרת!

אמרתי לו: הרי אמרו בשמך דברים.

אז הרב אליהו אמר לי: עזוב, מה שמדברים, הנה אני מדבר איתך. עזוב את זה. זוהי הדרך! מה שהרבי התווה זה קדוש וטהור, וככה זה יהיה. אם העולם לא כלי לקבל, אז בגלל זה אני אהרוס את האמונה שלי?

הרי גם היהודים החרדים הם מעטים לגבי כלל האומה, וחסידים עוד פחות, ובמילא משיחיסטים עוד פחות מזה. אבל הרי גם המוח, החלק שבמוח הוא הכי קטן שבגוף. הרגליים הם יותר גדולות והבטן עוד יותר גדולה, אבל מי מתפקד ומי מנהל ומי מפקד? המוח שהוא החלק הקטן שעוד יותר קטן מהמחשב הכי קטן שיש היום בעולם.

בנוגע לענייננו: חזק חזק ונתחזק, אין מה להתפעל, ולהיפך: אני יכול לומר לכם מתוך אמונה שלימה ומתוך שיחות שאני מנהל עם אנשים — כ–ו–ל–ם מאמינים. גם בין הרבנים אין שום ויכוח, כולם אומרים “יחי אדוננו”.

אסיים בזה, שהייתה אצלי בבית אסיפה של רבני חב”ד, וכל אחד מהרבנים דיבר בגילוי–לב ואמר: בקרב בני משפחתי? בוודאי שאני דואג שהילדים והנכדים שלי יגידו רק “יחי אדוננו”! אז אמרתי להם: אם–כן, מדוע שהילדים של החסיד ההוא, או של הבעל–הבית שמתפלל אצלכם, לא יגידו “יחי אדוננו”?… מה איכפת לכם?

 

העיקר חסר - בני דורו של משה החסירו טיעון מרכזי

עומדים אנו בזמן של חושך כפול ומכופל, תקופה של בלבול ואי בהירות; זה בכה וזה בכה. אולם צריכים “לחיות עם הזמן” — פרשת השבוע וללמוד ממנו לימינו אלה.

בפרשת חוקת אנו קוראים על כך שמשה רבינו הכה בסלע. בגלל החטא הזה נגזר עליו שלא ייכנס לארץ ישראל. מפרשה זו ועד לסוף התורה אנו עדים לוויכוח מתמשך בין משה, שמבקש ומתחנן לבטל את רוע הגזירה, לבין הקב”ה ש”מתעקש” כביכול על ביצועה.

משה רבינו לא משלים עם הגזירה ומנסה לבטלה אך בד בבד הוא עורך את כל ההכנות ליום שאחרי: ממנה את יהושע, מכין את הזקנים, ואף על פי כן הוא ממשיך לנסות ולהאמין שיזכה להכניס את העם לארץ.

ומה אומרים בני ישראל על הגזירה הנוראה? — על כך ישנו רש”י ארוך בסוף פרשת האזינו על המילים “בעצם היום הזה .. עלה אל הר העברים הזה הר נבו .. ומות בהר”. מסביר רש”י: “בשלושה מקומות נאמר בעצם היום הזה. נאמר בנח, ‘בעצם היום הזה בא נח וגו’, במראית אורו של אותו יום, לפי שהיו בני דורו אומרים אם אנו מרגישים בו — אין אנו מניחים אותו ליכנס בתיבה. אמר הקב”ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות — יבוא וימחה’.

“במצרים נאמר “בעצם היום הזה הוציא ה’ לפי שהיו מצריים אומרים: אם אנו מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם לצאת .. אמר הקב”ה הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות, יבוא וימחה.

אף במיתתו של משה נאמר “בעצם היום הזה”. לפי שהיו ישראל אומרים .. אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו. אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו, והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחים אותו. אמר הקב”ה: הריני מכניסו בחצי היום וכו’”.

בדבריו אלו של רש”י רואים דבר נפלא ביותר. כאשר רש”י מגיע לפעם השלישית בה נאמר “בעצם היום הזה” — במיתתו של משה, הוא אינו מוסיף את המילים “הריני קוברו בהר בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבוא וימחה”. חס ושלום! רש”י אינו מעיז לבוא ליהודי ולומר לו “אתה טוען שמשה לא ימות — בוא ונראה מה יעזרו לך המחאות”. רש”י — שכל מילה שלו מדויקת להפליא — למרות דבריו הארוכים הרי שדווקא אצל משה רבינו הוא מסתפק במילה “וכו’”, כאילו אומר: הקב”ה עושה את שלו ומי שיכול, ומי שרוצה, ומי שמרגיש — שיבוא וימחה, שיעשה גם כן את שלו, ומי יודע — אולי זה יועיל.

למחות נגד כניסתו של נח לתיבה — זו מחאה שנועדה מראש לכישלון. כך גם נגד היציאה של בני ישראל ממצרים — המחאה לא תועיל מאומה. אולם כשיהודי זועק שאינו מסוגל לתת למשה להסתלק, שאינו מסוגל להיפרד ממשה — בדבר זה לא מזלזלים!

חסידים דיברו פעם על הרש”י הזה והעירו שכשבני ישראל מונים את כל הסיבות מדוע לא יתנו למשה למות, הם מציינים את היותו “אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים” וכו’, עד “שנתן לנו את התורה”.

לכאורה חסר כאן טיעון מרכזי וחזק, בני דורו של משה היו צריכים לטעון: בלעדי משה רבינו — חיינו אינם חיים! איך נוכל להיכנס לארץ ללא משה? איננו מסוגלים להמשיך רגע אחד בלעדיו! — לא רק להתמקד במעשי העבר של משה, אלא לטעון שבלעדיו אין עתיד.

זהו ‘הרגש’ של חסיד אמיתי. חסיד יודע שבלעדי הרבי אי אפשר אפילו לא לרגע!

בכך ניתן לפרש את ההבדל הגדול בין דורו של משה לתלמידיו של רבי יהודה הנשיא. הגמרא מספרת בסוף מסכת כתובות, שכשתלמידיו של רבי החלו להרגיש שמשהו עומד לקרות לרבם. “גזרו רבנן תעניתא, ובעו רחמי. אמרו, כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי, יידקר בחרב” (כל מי שיאמר שרבי נפטר יידקר בחרב).

מסבירים המפרשים שבזכות זה שתלמידיו כה רצו להמשיך ולהיות עמו, וכל כך התעקשו שלא להיפרד ממנו, הרי שלאחר פטירתו זכו והיה מגיע בכל ליל שבת לביתו ומקדש על היין ומוציא את אשתו ידי חובה.

זהו ההבדל בין דורו של משה לתלמידיו של רבינו הקדוש. בדורו של משה חשבו על מה שהיה, על גדולתו של המנהיג. אבל תלמידים וחסידים חושבים, גם ובעיקר, על מה שיהיה. חסידים יודעים שללא הרבי אי אפשר לחיות רגע אחד, אם כן איך ייתכן שהרבי יילקח? — בזכות האמונה והעקשנות, זכו התלמידים שרבם המשיך להיות עמם, ולא עזבם אף לא לרגע.

 

ע”פ הלכה - חסידים בלי רבי, לא יכולים לחיות!

ידועה האימרה שמתארת את ההבדל בין חסיד למתנגד. יושבים שניהם יחד ולומדים את המסופר על קדושתו של התנא יונתן בן עוזיאל, שכל עוף שהיה פורח מעליו בשעת לימודו — היה נשרף. החסיד כולו ספוג התפעלות מעוצמת הקדושה של יונתן בן עוזיאל, ואילו המתנגד ממהר לחקור האם במקרה כזה יונתן בן עוזיאל חייב לשלם לבעל העוף, משום שהזיק את רכושו, או שאין זה אלא בגדר הלכתי של ‘גרמא בניזקין’, ואז הוא פטור…

על דרך זכורני, שלפני עשרות שנים נפטרה אשת אחד המזכירים שלא חונך על ברכי החסידים. הרבי בא לנחמו, ובשיחתם הוזכר המובא בספר חסידים שרבי היה מקדש לאשתו בכל ליל שבת קודש לאחר פטירתו. אותו מזכיר הקשה ‘מה התועלת בכך, הרי היא לא יכלה לצאת ידי חובה בקידושו של רבי, כי הוא היה פטור מן המצוות? השיב לו הרבי, שרבי אכן פטר את אשתו והוציאה ידי חובת קידוש גם על פי הלכה.

מסתמא גם בזמנו של רבי הקדוש היו תלמידים שהבינו את הדברים בשכלם, וטענו שאשתו של רבי לא יכולה לצאת ידי חובת הקידוש של רבי, אולם חסידים לא מתפלפלים; הם יודעים שללא רבי אין חיים, ודווקא בזכות העקשנות והתמימות הזאת, פעלו ופועלים שלא להיפרד מהרבי.

זוהי הקריאה והאמונה שצריכה לבקוע מלבו של כל אחד מאנ”ש והתמימים: בלי הרבי איננו יכולים לחיות אפילו רגע אחד! אי אפשר להתקיים בלי הרבי!

שמעתי מאחד החסידים שאמר דבר נבון: גם כעת, לאחר ג’ תמוז, כאשר לתקופה מרה וקשה זו יועדה השיחה הידועה בה מורה הרבי שכשלא יוכלו לשאול אותו יתייעצו עם רבנים בעניני הלכה, ועם רופאים בעניני רפואה, ועם ידידים מבינים בשאר דברים, הרי שהחסידים מתעקשים ואינם מסכימים לקבל “תחליפים” לרבי. אצל חסידים מונח שמה שהרבי לא יכול לפעול — חסידים בוודאי אינם יכולים.

חסידיו של הרבי מסרבים לשינוי במה שהיה עד היום הזה, ובמקום לפנות לרבנים, ידידים ורופאים, הם ממשיכים לשאול את הרבי באגרות קודש, ממש כמו לפני ג’ תמוז, ובזכות אמונתם העזה זכו שהרבי עונה להם כמו לפני ג’ תמוז!

חסידים זועקים: הרבי חי! ומסרבים להכיר במציאות אחרת, מסרבים לומר שהרבי נמצא בגנזי מרומים חס ושלום. הם מאמינים באמונה טהורה ואמיתית בחיותו של הרבי, ומשום כך מתעקשים ושואלים את הרבי, ורק את הרבי, ואז הוא עונה! הרבי אינו בגנזי מרומים! הרבי כאן איתנו: עונה, מייעץ, מברך; הוא נמצא עם כל מי שרק מאמין ופונה אליו. וזו הזעקה הגדולה שצריכה לצאת מהתוועדות זו:

ללא הרבי אי אפשר להתקיים אפילו לרגע! לא רק כמו דורו של משה שציינו את מה שפעל בעבר “הוציאנו ממצרים, קרע לנו את הים וכו’”, לא רק הרבי שהקים לנו את כפר חב”ד ולימד אותנו תורה — אלא הרבי חי איתנו כאן ועכשיו, בלעדיו אי אפשר להמשיך כי אין לנו חיים.

כל אחד ואחת שיושבים כאן היום, יודעים היטב כיצד בלעדי הרבי אין להם זכות קיום בכלל — ובנקודה הזאת כולנו מאמינים. את הידיעה הזאת עלינו להחדיר בכל משפחה בקרב כל הילדים. יש לשבת עם הילדים מעולל ויונק ועד לגדול שבגדולים ולהחדיר בהם כיצד אנו קשורים לרבי ברמ”ח איברים ושס”ה גידים ובזכות האמונה הטהורה הזאת — נזכה לראות בקרוב ממש את התממשות הבטחתו של הרבי, ובטוחים אנו ללא ספק שתקוים כפשוטה, ויבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, מלך ביופיו תחזינה עינינו בגאולה האמיתית והשלימה.