קובי קלמנוביץ’

אירוע סגור במרכז העיר תל אביב. האורחים שהגיעו למסיבת הפרידה של אחד מעורכי המוספים של עיתון ‘הארץ’, שפשפו עיניים. מה לאדם גבוה, מזוקן, בעל חזות חסידית ולידידם העיתונאי המוערך?

בעיניים שכל הזמן מתעדות אני מביט על המתרחש מן הצד ופוגש בעוצמה של 770ובכן, האיש שמצליח להרים את הגבה של לא מעט אנשים שלא העלו בדעתם שצלם ‘הארץ’ ו’ישראל היום’ אינו אלא קובי קלמנוביץ’, חסיד חב”ד מהרצליה שמפתיע רבים וגם אותנו. כמה אירונית העובדה שהוא חזר בתשובה בעקבות שלושה גויים, ובעקבות ביקור בראש השנה באומן, נהיה לחסיד חב”ד ומקושר לרבי מלך המשיח…

כזה הוא קובי. פסיפס מרתק, מלהיב, עמוק ובעיקר מפתיע.

“בדיוק כפי שנוצר קובץ במצלמה, כך גם בנשמה — קרני האור שמפלחות את אפלת התודעה — יוצרות קובץ רוחני שכשמעבדים אותו התמונה הולכת ומתחדדת, הולכת ומתבהרת. חשוב ומומלץ לקחת בחשבון, שגם לחידוד יש גבולות שאם פורצים אותם, זה רק מקלקל…”. כך קובי.

“זה סוג של התוועדות”, הוא מבליע בתחילת השיחה שהתארכה והתגלגלה למעניינת במיוחד, ובזה הוא מתמצת את תפיסת עולמו. אצלו הכל “זה סוג של התוועדות”. גם עבודתו בעיתונות. “מה שמניע אותי לצאת מהבית, זה לא בשביל לצלם, אלא בשביל לעשות את השליחות של הרבי, חד משמעית — זו הסיבה האמיתית”, כך אומר מי שבדמו ובנפשו הוא צלם. מסתבר שיותר מצלם, הוא גם חסיד.

•

בתחום התיעוד והצילום הוא כבר שלושים וחמש שנה. לא מעט. במהלך השנים עבד עבור כל משרדי הפרסום הגדולים בארץ ישראל ובשירות כל העיתונים והמגזינים המובילים: “ישראל היום”, “ידיעות אחרונות”, “הארץ”, “מעריב”, “גלובס”, ועוד.

בשיא הקריירה, לפני עשרים ושתיים שנה, מחליט קובי על מפנה משמעותי בחייו וחוזר בתשובה. באורח טבעי, הסביבה הקרובה אליו לא ידעה איך ‘לאכול’ צעד שכזה והגיבה בטראומה. “כולם נכנסו ללחץ”, הוא נזכר ברצינות תהומית, “אוי, מה עושים עם קובי?!”. ברמה האישית, בכל אותה תקופה הוא עצמו לא ממש ידע מה עליו לעשות. “מעבר לזה שהיה בי רצון חזק לחזור בתשובה, לא היה לי בכלל מושג כיצד עליי להגיב ולאן אני אמור להתקדם.

“אני זוכר את עצמי נכנס לחנות תשמישי קדושה ומחפש לקנות את הספר הדתי הראשון: סידור. לימים גיליתי שקניתי סידור בנוסח תימני רק בגלל שצבע הכריכה שלו מצא חן בעיניי… לא ידעתי שיש נוסחאות ולא הבנתי מה ההבדלים”.

במשך הזמן עבר קובי לגור בהרצליה, ומידי שבת יצא למסע בין בתי כנסיות בעיר, כשהוא מחפש משהו שקשור איכשהו לרוח החסידות והבעל שם טוב. “הייתי מטייל כל שבת לבית כנסת אחר. מעדות המזרח ועד ‘המזרחי’. אחרי סבב ארוך נכנסתי לבית חב”ד של השליח הרב ישראל הלפרין — אותו מצאתי הכי קרוב לסגנון שחיפשתי. במהלך הזמן, גיליתי את העומק שבתורת חסידות חב”ד, והתאהבתי ברבי.

“במשך הזמן הכרתי מקרוב את השליח הרב מוטי גל ע”ה, שהיה איש רב גוני מדהים, מסקרן, מוכשר, נועז ומופלא, בעל מוחין רחבים במיוחד וראיה צבעונית מקורית מעמיקה ומפתיעה עם ידע תורני עצום ופתיחות נדירה. הוא השכיל להשאיר לאחרים מרחב נשימה אישי פתוח - פשוט איש כלבבי שידע לראות לקרוא ולהבין את המציאות בצורה חדה וצלולה ותמיד בזווית חסידית. לשמחתי, הוא נעתר להיות לי למשפיע”.

עשר שנים של ‘הצצה ליהדות’

המשפט המפורסם קובע כי ‘תמונה אחת שווה אלף מילים’. אלא שאצל קובי קלמנוביץ’ זו לא מליצה. הרעיון והמחשבה שהוא משקיע כדי להנציח את הרגע — מאלף. לא פחות מזה, הוא הכישרון הייחודי להעניק לנו — באמצעות מילים — הצצה אל הסרט האישי שתיעד את המהפך שהתחולל בחייו בתהליך שנמשך שנים.

כמעט עשור שנים היה קובי בתהליך של הצצה ליהדות, ואף השתתף מידי פעם בשיעורי תורה בבני ברק. באותה תקופה היה גר בדירה קטנה בצפון תל אביב, לא הרחק מהירקון. בקומה עשר וחצי ששימשה עבורו גם כסטודיו פרטי. “המקום הזה היה כל העולם שלי”.

קובי היה מבלה שעות ארוכות של דיונים ושיחות עם שכן בבניין ששירת בצה”ל בלהקה הצבאית. “שנינו היינו יוצאי להקות צבאיות, הוא זמר ואני פסנתרן (לצד העיסוק העיקרי שלי כצלם), ומצאנו שפה משותפת בשלל נושאים. יום אחד הוא הציע לי להתלוות אליו לשיעור תורה”. קובי הסכים, ואט אט משהו התחיל לחלחל, “בלי שתשים לב, הראש שלך מתחיל לחשוב על הכיוון הזה”.

במטוס ‘לובשי שחורים’

“בפרק הזמן בו ערכתי היכרות קטנה עם יהדותי, הייתי בקשר רציף עם גוי בשם חואן תומס. חבר כיתה מהקולג’ לצילום בלונדון, שנשאר חבר טוב עד עצם היום הזה. יחד יצא לנו בזמנו לעבוד במשותף על קטלוג רהיטים בברצלונה. למפרע מסתבר שהוא היה חלק מתהליך התשובה שלי”.

ההשגחה העליונה כיוונה ששרשרת של שלושה גויים יעמדו בדרכו של קובי בחזרה לדרך ישראל סבא. שלושתם אנשי מקצוע העוסקים בתחום הצילום.

הכל מתחיל בשיחת טלפון אקראית עם חואן. “הוא מספר לי שבעוד יומיים הוא נוסע ל’פסטיבל הצילום הבינלאומי’ בעיירה ארל בצרפת — עיירה עתיקה ומקסימה שהפכה לאכסניה ומוקד עבור צלמים מכל העולם. כצלם ישראלי, לא ידעתי על העיירה ועל קיומו של הפסטיבל, והחלטתי בצורה הכי ספונטנית להצטרף אליו למסע.

“הביקור הזה היה עבורי מאוד מעורר, הן מבחינה נפשית והן מבחינה מקצועית. ברגע שהגעתי לשם, הרגשתי שבקעתי מתוך בועה ונכנסתי לחדר מכונות של צוללת… פתאום נפקחו עיני והתחלתי לקלוט את נפח הפעילות בעולם הצילום.

“במרכז הפסטיבל מתקיים אירוע באמפיתיאטרון. מידי ערב עולה אחד הצלמים הבכירים ומציג את העבודות שלו. כאן נכנס לשרשרת הגוי השני, דייב גאמבל. הייתה לנו היכרות שנים קודם לכן, בתור חבר כיתה בלימודי הצילום בלונדון, והנה הוא הגיע לגדולות. במרכז הפסטיבל הוא עלה לפודיום וייצג את אנגליה. אחרי הופעתו, ניגשתי אליו לומר לו שלום. החלפנו כמה מילים והוא הזמין אותנו לקוקטייל בהשתתפות כל ה’מי ומה’ בתחום, שהתקיים למחרת בבוקר באחד המקומות המרהיבים בעיירה.

“הופעתי בקוקטייל, ואז חבר שלי חואן פונה אליי ואומר לי ‘אתה רואה את הבנאדם שמה? נמוך ומלא עם שיער מבריק?’ קוראים לו כריסטאן גוז’ול והוא הבעלים והיזם של סוכנות Agence VU, שבזמנו הייתה אחת הסוכנויות הגדולות והרציניות בעולם לצילום דוקומנטרי.

“כריסטאן זה הוא אחד האנשים הכי נחשבים והכי עסוקים. החלטתי לגשת אליו. הצגתי את עצמי ואמרתי שאשמח להפגש עמו. הוא הוציא את הפנקס וקבע איתי פגישה כבר למחרת. במהלך המפגש ביקש שאראה לו עבודות שלי, אך אז טרם הייתי בתחום הדוקומנטרי. קבענו שאעשה בעבורו עבודה דוקומנטרית לדוגמה, כדי שיוכל להתרשם.

“חזרתי לארץ ישראל מוטרד במחשבות ‘איזה עבודה דוקומנטרית אעשה?’ חיפשתי נושא מרתק ומעניין. ברוח ההשפעה שלי מהיהדות, ראיתי את הנסיעה לאומן, ואמרתי לעצמי ‘זה הפרוייקט שלי’. זה מה שעשיתי. ככה, בעקבות אותם שלושה גויים מצאתי את עצמי בשלוש לפנות בוקר בטרמינל מתעד את הקבוצות של הברסלבאים מתרוצצים בבן גוריון.

“כל המטוס — למעט אנוכי ועוד שלושה אנשים שהיו לבושים ‘אזרחי’ — היו לובשי שחורים. כל המסביב השפיע עלי מאד והתחלתי לתעד. זה היה קשה ולא הגיוני מבחינתי לעשות פרויקט כזה בזמן כה קצר. אגב, הבאתי עמי רק מצלמה אחת. זה היה הימור רציני. היו לי פחות מ–48 שעות לתעד. למרות שעדיין הייתי עדיין טרום דתי, החלטתי מראש לכבד את האחרים. צילמתי עד הדקה ה–90 וזמן קצר לפני כניסת החג גנזתי את המצלמה.

“בבוקר ערב ראש השנה, נודע לי שיש נסיעה עם מסוקים לקברי צדיקים ברחבי אוקראינה. אמרתי לעצמי שאני לא עומד להחמיץ את החוויה הזאת. שאלתי וניסיתי לברר, אבל אף אחד לא ידע לאיפה לכוון אותי.

“אני יורד עם חבורה מוזרה של חסידים מהמתחם של הקבר אל הצומת שמתחת לגבעה, מחפש איך להגיע למסוקים. משום מקום עוצר פתאום רכב ‘לאדה’ ישן, ואני שואל את הנהג בעברית ובתנועות ידיים ‘איפה המסוקים’? הוא מכניס אותנו לרכב ומביא אותנו לחורשה  עלומה, שם יצא לדבר עם מישהו, אחרי דקה–שתיים, הוא חוזר לרכב וחוצה איתנו את כל אומן לצדה השני. אנחנו מגיעים לבסיס צבא, שם הנהג יוצא לדבר עם חיילים והם שולחים אותנו בחזרה לחורשה. בשלב הזה, החלטתי לצאת ולבדוק מה קורה. איך שיצאתי מהרכב, אני שומע מעליי מסוקים. זו הייתה הזייה. חמישה מסוקים צבאיים נחתו פתאום בחורשה… הגוי שהסיע אותנו לא ביקש מאיתנו כסף. כלום. אני קולט שמשהו קורה. פתאום משום מקום נכנס אוטובוס בדהרה אל תוך מן קרחת בלב החורשה וממנו ירד נחיל של דתיים שהחלו מרקדים באמצע השדה - דמיין לעצמך אופציה דמיונית לקבלת שרותי לימוזינה מוטסים מחיל האויר הישראלי בקומבינה אפלה מאחוריי הקלעים… לא יודע איך זה היום, אבל ככה זה היה אז בימים ההם”.

“בקיצור, שילמנו כל אחד 50 $. נדחסנו אולי חמישים איש. העמיסו את המסוק פי שניים מהקיבולת. סכנה אמיתית. אחרי שעה וחצי מצאתי את עצמי לראשונה בחיי אצל הבעל שם טוב הקדוש — במז’יבוז’.

“אחרי זה אנחנו ממריאים ונוחתים כעבור זמן קצר אצל רבי לוי יצחק מברדיטשוב. צריך להבין שאמנם הגעתי, אבל אני לא מכיר ולא יודע כלום. בתור אדם לא דתי אין לי מושג מה עובר עלי.

“אחרי זמן קצר חזרנו למנחת מאולתר בשטח חקלאי לא הרחק מהציון ומסתבר שהמסוק שלנו נעלם… היה לחץ מטורף. חבורת פרחחים גויים עמדו מולנו ואיימו להציק, והמסוק איננו, כאילו בלעה אותו האדמה. תקועים באמצע השדה באמצע שום מקום ועוד מעט נכנסת השנה החדשה. ואז לאחר המתנה לחוצה ויותר מדי ארוכה הגיע המסוק הגואל - הוא פשוט חזר מתדלוק ושכח לעדכן.

הביקור הזה עורר אותי מאוד. ומכאן החלטתי להתקדם.

770: רצף אירועים ומחזות

הפעם הראשונה של קובי אצל הרבי, היה בחודש תשרי לפני 17 שנה, שהפך עבורו לחוויה בלתי נשכחת: “הכל בזכות בני בכורי היקר יותם, שקיבל מהוריי את האופציה לבחור מתנת בר מצווה, והחליט שהוא מעוניין לנסוע לרבי”.

“זה משהו לא מהעולם הזה”, אומר לי קובי בהתרגשות, “פתאום אתה שוחה במשהו אחר. לא ייאמן. אתה מקבל הלם מהנכונות של אנשים לארח. מההשקעה של אנשים בהכנסת אורחים. איזה עוצמות הם משקיעים בזה. אתה מגיע מעולם אחר לגמרי ולא מכיר דברים כאלה”.

הוא מיטיב לתאר את החוויה המסעירה שעבר, במיוחד את שמחת תורה ב–770:

“איזה דוחק, אתה פשוט נמחץ. אתה רואה אנשים בוכים ושמחים, עליזים ורוקדים ובייחוד נדחקים ונדחקים לא משאירים מילימטר פנוי, טרוף חושים שפשוט בולע אותך לתוכו. מחזות שמצריכים אותך להחזיר את שיווי משקל הנפשי שלך, וגם להיזהר שלא להחליק על אחד הדגים החסידיים ששוחים על הרצפה…

“הרגע הכי מרגש שקרה לי זה להחזיר את הספר תורה של הרבי מהבימה במרכז 770 להיכל. אני מוצא את עצמי הולך עם ה’ספר תורה של הרבי’ ביד, ומסביבי מאות אנשים. לא הבנתי איך אני עושה את הדרך מהבימה לארון הקודש. החזקתי חזק את הספר שלא ייחטף מידיי, ותוך כדי שאני מנסה לפלס את דרכי לארון הקודש אני עובד מסלול גדוש הבעות פנים של אנשים. מוצא את עצמי בסרט דמיוני וככה בסלואו–מושן, המון ידים מושטות אליך אל ספר התורה של הרבי, מיליון אצבעות, מיליון זקנים, מיליון עינים. דורכים עליך, מוחצים לך את הצלעות, אתה בקושי נושם, מתקדם לאט לאט, במהירות נצח וכל הזמן רואה עוד ועוד ועוד … כן, 770 בזמן אמת ובפול ווליום”.

בבית של ערבי - ערב יום כיפור

קובי נאנח. “נחזור לעבודה. התפיסת עולם שלי שאני יוצא לעבודה, זה לא בשביל לצלם, אלא בשביל שליחות. למה? ככה!

“אני משתדל שהמשפט החסידי ‘חסיד יוצר סביבה’ יהיה פעיל בתודעה שלי רוב הזמן. לעיתים כשאני מגיע לצילום למקום מסוים או לאדם מסוים הקב”ה עושה “לייק ושיתוף” בחסד וברחמים ומאפשר לי הצצה נדירה ל”מידע חסוי” שמגלה לי באופן חלקי למדי על מה ולמה נשלחתי לזמן ולמקום נתון. ברור לי - השגחה פרטית. יודע שיש סיבה, יודע שיש טריגר אבל בדרך כלל הוא דיי מסתורי. אני יודע שפשוט הייתי צריך להיות תחנה בדרך של מישהו ושהמישהו הזה לא חייב להיות רק ההוא שבאתי לצלם אותו. ברור לי שמשהו במפגש הזה צריך להשפיע גם עליו וגם עליי ושנינו שלוחים של הרבי.

“זה מה שאני חווה. נמצא בשליחות. וככל שאתה יותר מודע לזה אתה יותר חי את זה”.

בפיו של קובי סיפור שממחיש זאת: “לפני כמה שנים, יום לפני יום כיפור, קיבלתי משימה לצלם פורטרט של במאי ערבי עבור מוסף סופשבוע של ‘מעריב’. אני קובע פגישה. יום תל אביבי חם מהביל ונוטף. סוחב טונה של ציוד ב–3 נגלות עד לקומה שלישית בבניין תל אביבי ישן ללא מעלית. הגעתי אליו לדירה במצב חצי נוזלי ממוטט ומתנשף. “אמרתי לעצמי ‘אלוקים, לא מבין מה אתה שולח אותי דווקא היום לצלם גוי - עוד דקה יום כיפור - מה הקשר?’

“בעודי מרים את הציוד, חולפת על פני בחורה בחדר המדרגות ועולה למעלה. היא אמרה לי ‘שלום’ והנהנתי בחזרה. נכנסתי אל דירתו השכורה של הבמאי ולהפתעתי אני מבחין באותה בחורה מחדר המדרגות. קורה לא פעם במפגשים מהסוג הזה, שיוצא לך לדבר ולהכיר את המצולם. וככה זה מתגלגל שהוא מתחיל לספר לי על המשפחה שלו ואני על המשפחה שלי.

“התחלתי לספר לו על יום כיפור הנוקש בפתח, עליי על אשתי ועל הילדים על החזרה בתשובה ובכלל על הזכות להיות יהודי. ובשלב מסוים אני קולט שהבחורה שגילמה בפועל את תפקיד בת זוגתו של הבמאי הערבי וששמעה אותי מן הצד מברך “אשר יצר” במטבחון הדירה - אותה בחורה עמדה בפתח החדר והקשיבה לשיחה שלנו - שמעה כל מילה.

אמרתי לעצמי: ‘וואלה קובי, בשביל זה הגעת! זו אחת הפעמים שהקב”ה נתן לי זכות להתבונן ולו במעט על הסיבות האלוקיות הנסתרות שלו שלשמן הוא שולח אותי לאן ששולח, ונתן לי בחסדו להבין מדוע נקראתי לצלם את הבמאי הערבי דווקא בערב יום כיפור ההוא. זו היתה השליחות שלי.

“כן, השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך - הפה שלי דיבר והנשמה היהודית היקרה הזאת הקשיבה. כנראה הייתה צריכה שמישהו יבוא ויגיד לה את זה דווקא בזמן הזה, דווקא באופן הזה. מן הסתם  אחרי אותה שיחה היא אולי הפנימה שהזוגיות הזו לא לעניין. כי מה לעשות,  היא יהודייה למרות הכל!

החלום: לצלם בבית המקדש

לפני 15 שנה, הייתי בתחילת התהליך של התשובה. אני יוצא לירושלים לצלם את הרב מנחם פרוש ע”ה עבור כתבה בעיתון ‘הארץ’. זה היה בעידן הצילום עם שקופיות. מגיע לבית המלון החרדי “המרכז” ברחוב פרס בירושלים. מצאתי אותו יושב בפינה בלובי. כשהגעתי, ישב איתו שם הרב יצחק דוד גרוסמן. אני ניגש אליו ומציג את עצמי, “באתי לצלם אותך עבור עיתון ‘הארץ’”, אמרתי. אני זוכר את הרב גרוסמן מתלהב ומושך לי את הציציות שבלטו לי מתחת לחולצה ואומר “אם זה הצלם של ‘הארץ’, משיח מגיע!”.

קובי, מה אתה מאחל לעצמך?

“הרבי אומר שאנחנו בדור האחרון של הגלות ובדור הראשון של הגאולה. אז אני מקווה שהרבי יתיר לי להיות בצוות הצילום שיתעד את הגאולה ואת בית המקדש השלישי.

“סביר להניח שלפחות בהתחלה יצטרכו צלמים. תחשוב על היקף המשימה של העברת המידע על מהפכת הגאולה ועל מה שקורה בבית המקדש ברצף יומיומי. זה אומר, להיות בקשר עם מיליארדי אנשים על בסיס יומי.

“אני בטוח שהאיכות ואפשרויות הצילום יהיו אז טובות בהרבה מעכשיו — זה יהיה הכי ‘געשמאק’ והכי ‘געדיכטע’. אני כבר ממש מחכה לזה. והלוואי שתימשך לנו הזכות לעשות ולפעול תחת הנהגתו של הרבי עד הרגע המכונן וגם לאחריו”.

מילה לסיום

“יישר כח לכם במערכת ‘בית משיח’ על ההתמדה והמאמצים שאתם משקיעים בהפקת המגזין השבועי. זו שליחות עצומה, אין לכם בכלל מושג עד כמה”.