בכל שנה, בעצם ימים אלו של ההכנות לקראת חג הפסח, נכנסו החששות ללבות של רבבות עמך

בכל שנה, בעצם ימים אלו של ההכנות לקראת חג הפסח, נכנסו החששות ללבות של רבבות עמך בני ישראל מעלילות דם שצצו במשך שנים רבות כנגד העם היהודי * אחת מאותן עלילות דם הייתה העלילה המפורסמת כנגד מנחם מענדל בייליס שהואשם בהריגת נער רוסי ובשימוש בדמו. משפטו עורר סערה ציבורית אדירה בכל העם היהודי, ובפרט בקרב יהדות רוסיה * אל המאבק המר והעיקש הצטרפו גם כ”ק אדמו”ר הרש”ב וכ”ק אדמו”ר הריי”צ, ועשו כל אשר ביכולתם כדי לסייע לעבודת ההגנה והסנגוריה * מאה שנה חלפו מאז פרוץ העלילה, והזווית החב”דית עוד לא סופרה כיאות. לראשונה פורש “בית משיח” את הסיפור המלא בהקשר החב”די של משפט בייליס בהתבסס על אגרות קודש, מסמכים, קטעי עיתונות וזכרונות מהימים ההם * בייליס וליובאוויטש - חלק ראשון מתוך שניים

כ”ק אדמו”ר הרש”ב – שיום ההילולא שלו חל השבוע – פעל רבות בעניין הצלתו של מנחם מנדל בייליס, ושמו של הרבי הוזכר תדיר בעת החקירות והדיונים, בדרך כלל בכינוי “הצדיק שניאורסון”. וכך נכתב בקונטרס ‘חנוך לנער’ על אודות פועלו בנושא זה:

“בא בכתובים על דבר עלילת בייליס בקיוב. מראשי המתעסקים… בארגון ועד הפרקליטים, ועד הרופאים ועד המומחים בתלמוד, קבלה וכו’ בכל הנוגע לעלילה זו”.

ישנה אגרת של אדמו”ר הריי”צ בה הוא מבהיר כי בפרשיה זו יש גם חלקים נסתרים: “מי הוא זה אשר ידע מכל הנעשה סביבו ובכח דאגתו, לילה כיום עבד בחדר משכיתו, רגע ליום יחשב, וכבוד אלקים הסתר דבר, כמה עמל ויגע בעת שהתברר משפט של בייליס וכו’” (אג”ק הריי”צ חי”ד אגרת ה’קכט).

ואכן, פעילות ענפה הפעיל אדמו”ר הרש”ב למען הצלתו ושחרורו של בייליס מעלילת הדם שהורשע בה, אולם פעולות אלו נעשו באמצעות “לשכה חשאית” שדרכה פעל בחשאי לביטול גזירות. לא בכדי, שנים רבות היה חלקה של ליובאוויטש בפרשת בייליס לוט בערפל, אולם בכרכי האגרות קודש של אדמו”ר הרש”ב ואדמו”ר הריי”צ יש פרטים רבים, בנידון ובמשך השנים הצטברו עוד אי אלו אגרות ומסמכים.

בכתבה זו ובזו הבאה לאחריה, נשפוך אור חדש על הקשר הייחודי של אדמו”ר הרש”ב ואדמו”ר הריי”צ, כמו גם אביו של הרבי הרב לוי יצחק שניאורסאהן וחסידים אחרים, לעלילת בייליס. נדמה כי זו הפעם הראשונה שבה יובהרו תוכנן של האשמות החמורות נגד אדמו”ר הרש”ב, ומי הוא זה ואי זה הוא אשר כל העת חפץ לשייך את ליובאוויטש לבייליס. 

העלילה

הפרשה שהסעירה את העולם היהודי כולו החלה במשחק ילדים רגיל, עת ששיחקו בשדה בקרבת ליוקאנובקה, פרבר של קייב. בשעת המשחק נתקלו בגופת נער המוטלת באחת המערות. ידי הנער היו קשורות לאחוריו ובגופו נמצאו סימני דקירות. עד מהרה התברר כי ההרוג הוא אנדריי יושצ’ינסקי, נער בגיל 12 שנעלם מביתו שמונה ימים קודם לכן. לכאורה עוד פשע שבוצע בעיר הגדולה קייב, אולם שונאי ישראל לא נתנו להזדמנות להישמט מתחת ידם, והחליטו להעליל עלילת דם נגד היהודים. פרטי העלילה נטוו בידי אנטישמים עוכרי ישראל, סוכני משטרה, שופטים, מנהיגי מפלגות, שרים ועד הצאר בעצמו! כל העוסקים במזימה השפלה ידעו את האמת כי יהודים אינם מערבבים דם במצותיהם, אבל התאריך בו נמצאה הגופה, ד’ בניסן (תרע”א) עשרה ימים לפני פסח, שיחקה לידי הרשעים שהחליטו לנקום ביהודים. הללו כבר חשבו ותכננו את ההשלכות: חיזוק החוקים נגד היהודים, גזירות, גירוש, פוגרומים ועוד חלומות אכזריים במיוחד.

עד מהרה נמצא ‘אשם’ בדמות היהודי מנחם מענדל בייליס. הוא הואשם ברציחת הנער במטרה להשתמש בדמו לאפיית מצות. בייליס היה צעיר יהודי פועל בבית חרושת ללבנים (לעיתים נקרא ‘מלבן’), והחוקרים מצאו את מדליק הפנסים באזור, שטען כי מענדל בייליס שגר בקרבת מקום, נראה רודף אחרי הנער. העדות הבלתי רצינית הזו כבר הפכה לאישום ברצח ועלילה על כל יהודי באשר הוא. הפרשיה שהתפתחה בקייב, גרמה לסערה אדירה בעולם כולו, והדאגה הקיפה את כל העם היהודי מקצה העולם ועד קצהו. כולם ידעו היטב כי לא מענדל בייליס מואשם אלא יהודי העולם נמצאים על ספסל הנאשמים, והיה ברור כי הרשעתו במשפט תביא את יהודי רוסיה למקום תחתיות. 

עלילות הדם אירעו פעמים אין-ספור במדינות אירופה, אבל כבר שנים רבות שאיש לא חשב לפתוח בעלילה חדשה, שכן גם הגויים כבר הכירו היטב את העובדה שיהודים אינם משתמשים כלל בדם, לא בפסח ולא בכל השנה – אך השנאה העבירה את הרשעים על דעתם, ובימים אלו, לפני מאה שנה, הדרמה המרטיטה היתה בעיצומה. מאז מציאת הגופה (תרע”א) ועד זיכויו המוחלט של בייליס (תרע”ד), עברו יותר משלוש שנים, שלוש שנים קשות וסוערות.

חרף העובדה כי היו כיווני חקירה שהובילו לארגון פשע ידוע בקייב שרצח את הנער, הרי שהחוקרים – מגובים ב’חלונות הגבוהים’ –  החליטו ללכת על כיוון של רצח על רקע דתי, קרי: עלילת דם נגד היהודים.

את התעמולה בקרב האזרחים סיפקו כבר מהתחלה. תנועות אנטישמיות ובראשם אלו שכונו “המאות השחורות”, יצאו בפומבי בהאשמת היהודים ב”רצח הנער  אנדריי יושצ’ינסקי לצורכי פולחן”. לאשמות הפומביות נתלוותה הסתה לפוגרומים. מפיציהן הסתמכו על מכתבים אנונימיים שנתקבלו במשטרה כמו גם על העובדה שהרצח אירע סמוך לפסח של היהודים – כל אלו היוו “הוכחה ברורה”, שהיהודים רצחו את הנער כדי להשתמש בדמו למצות של פסח.

הלווייתו של אנדריי יושצ’ינסקי נהפכה להפגנה אנטישמית רבת משתתפים. בעת הקבורה הופצו עלונים שקראו לעשות פרעות ביהודים. מקייב פשטה ההסתה גם לפטרבורג בירת רוסיה, ולאחר מכן הצטרפו למסע גם ראשי “המאות השחורות” בבירת רוסיה. על סדר יומה של ה”דומה” (הפרלמנט של רוסיה) עמדה באותו זמן הצעה לביטול כמה מחוקי האפליה החמורים ביותר לרעת היהודים, ובעיקר חוק “תחום המושב” שהגביל את זכויות המגורים של יהודים ושלל מהם את הרשות להתגורר ברוב מחוזות רוסיה. הימין הקיצוני ביקש להשתמש במעשה “הרצח היהודי” בקייב כדי להצדיק מבחינה “מוסרית” את הנצחת חוקי האפליה האנטי-יהודיים.

כוחות רשע אלו הגישו ל’דומה’ עצומה בחתימת 37 צירים המוחה על התרשלות השלטונות בחקירת “המניעים האמיתיים” לרצח יושצ’ינסקי. “אף-על-פי שהוכח בוודאות גמורה”, כפי שנכתב בכתב-המחאה, “כי היהודים משתמשים בדם ילדים נוצריים מטעמי קנאות דתית… הרי כל אימת שמתגלה רצח או ניסיון לרצח כתוצאה מנוהג דתי זה, מסתפקת הממשלה בחקירת המקרה לגופו ועוצמת את עיניה על החברה הנפשעת הדוחפת את בניה לביצוע פשעים כאלה”.

קריאת העצומה לוותה בנאומי הסתה שלא נשמעו כמותם מעל במת ה’דומה’ אף ברוסיה של הימים ההם. אחד מהמנהיגים האנטישמים הקיצונים הכריז, שאם לא ייענשו היהודים על הרצח בקייב, יתחוללו פוגרומים – “לא כמו הפוגרומים שהיו עד כה. לא יסתפקו בניעור נוצות מתוך כרים וכסתות, אלא כל היהודים, עד האחרון שבהם, יחוסלו”…

הממשלה לא היתה זקוקה לדרבון רב. ביום שהוגשה העצומה ב’דומה’ – כך הוברר לימים – יצא מפטרבורג לקייב שליח מיוחד של שר המשפטים מר שצ’אגלוביטוב. בשיחה עם צ’אפלינסקי, התובע המחוזי של קייב, אמר השליח, כי “לשר אין ספק ביחס לאופי הפולחני של הרצח”.  צ’אפלינסקי – אשר עד אז גישש באפלה מה מגמת הממשלה – הגיב מיד כי זאת בדיוק גם דעתו…

מכאן ואילך נעו גלגלי החקירה בכיוון הרצוי על הממשלה. מיד לאחר שנמצאו עדי השקר שניאותו – לאחר שכנוע – להעיד עדויות נגד “הרוצח”, הוחלט על ידי התביעה הממשלתית כי בייליס רצח את הנער מטעמים דתיים פולחניים. אולם מלאכת התביעה לא היתה קלה, שכן העדויות נשמעו מפי פועלים פשוטים שקיבלו כסף, ולעיתים גם הושקו במשקאות חריפים. כאשר הללו נחקרו בצורה רשמית, התבלבלו ונפסלו גם על ידי השלטונות.

שנתיים וחצי ארכו החקירות, ולבסוף כמעט ולא נותרו עדויות מהותיות נגד בייליס, אבל השלטונות החליטו כי בכל מקרה הוא אשם והמשפט יתקיים כמתוכנן, במטרה לנצל את הבמה להסית נגד העם היהודי.

המחאה

תגובת העם היהודי ונציגיו, לא בוששה מלהגיע. ‘מחאה’ נחרצת של מאות רבנים נגד עלילת הדם פורסמה בתחילת חורף תרע”ב. כמה מנהיגים רוחניים ועורכי דין יהודים ידועים חברו לכתיבת מחאה חריפה נגד עלילת הדם השפלה. היו אלו הרב דוד טעבל קצנלבויגן רבה של פטרבורג, ולצידו גם הרב ‘מטעם’ של פטרבורג ד”ר אייזנשטט, הרב שלמה אהרונסון רבה של קייב, הרב מנחם מענדל חן [מחשובי חסידי חב”ד] רבה של ניעז’ין, ועורכי הדין סליוזברג, גרוזנברג, גורדן וקרעוור. על ההודעה חתמו 813 רבנים ופורסמה בעיתון הרישמי של הממשלה “ראסיה”. במחאה נכתב כי לא יתכן שיהודים ישתמשו בדם אדם, בזמן שנאסר עליהם להשתמש אפילו דם בהמות וחיות.

וכן יש במחאה התייחסות מפורשת לשינוי שנעשה בעלילה זו, בהאשמה נגד החסידים שהם כת המשתמשים בדם:

“אשמה זו קיבלה עכשו שינוי והיא מתכוונת כנגד כיתה הקיימת כביכול אצל היהודים ועמי הארצים ונוכלים באים ומטילים את האשמה על החסידים כי הם הנם בני הכיתה המשתמשת בדם של נוצרים, אנחנו הרבנים שבכל ימי חיינו אנו עוסקים בעניני אמונתנו ובתורה שבעל פה ושבכתב, אנחנו מוחים בהתמרמרות היותר עמוקה נגד האשמה שיש בה חילול הקודש, ואנו חושבים לחובה לפנינו להודיע בכל תוקף … בשום מקום שהוא, לא בתנ”ך לא בתלמוד ומפרשיו לא בזוהר לא בספרי הקבלה ובשום ספר שהוא שיש לו איזו שייכות אל הדת היהודית – אין אף מילה אחת שתוכל לשמש ראיה לאשמה זו…

“דת אחת יש גם לחסידים, וגם למתנגדים, אלה ואלה הם נוצרי מצוה ושומרים את מנהגי הדת. אותם הספרים קדושים לאלו ולאלו – הספרים הידועים לכל העולם כולו ואין אצל היהודים אנשים שיחזיקו בספרים נעלמים. מה שאוסרת אמונתנו – אסור לכל היהודים…

“בתקותנו… כי סופה של האמת לנצח והשקר יבטל והרעה כעשן תכלה, אנו מתפללים לאלקי ישראל כי ישכין שלום בין האדם ואהבה בין כל העמים אשר על פני האדמה” (מתוך ‘הצפירה’ ה’ כסלו תרע”ב) .

עליך נפל הגורל

עורך דין אוסקר (אשר) גרוזנברג היה מהפרקליטים היהודים הנודעים ברוסיה בתקופה זו. הוא נחשב לפרקליט גאון, עסק במשפטים גדולים וחשובים וייצג את יהודי רוסיה פעם אחר פעם בעלילות שונות, ובהן גם עלילות דם. הצלחתו הנחילה לו כבוד גדול. לכן עם פרוץ עלילת בייליס, היו שהעלו את שמו כמתאים לסנגור ראשי והוא התחבט בכך. רבים מיהודי רוסיה קיוו כי עורך הדין שנחל נצחונות רבים בהגנתו על יהודים וגם על בכירים אחרים, יקח על עצמו את הנהגת הסנגוריה ויצליח, אלא שלשם כך היה צורך בכח מניע שידחף אותו לתפקיד המורכב והקשה.

כ”ק אדמו”ר הרש”ב נטל על עצמו את ביצוע מלאכת השכנוע: הוא שיגר מכתב מיוחד אל גרוזנברג ובו ביקש לקחת על עצמו את מלאכת הסנגוריה. האגרת נשלחה בידי שניים: בנו של הרבי – הלא הוא אדמו”ר הריי”צ, ואחד מחשובי החסידים ומקורבי בית הרב, הרב שמואל גוראריה מקרעמנצ’וג – עיר הולדתו של גרוזנברג.

עם בואם שני השליחים אל גרוזנברג שהתגורר בפטרבורג, קיבלם בפנים מאירות וכיבדם מאוד. אך כאשר אמרו לו כי הם באו בשליחות אדמו”ר הרש”ב בנוגע לעלילת ביליס, פניו הועמו ואנחה ממושכת פרצה מלבו. כעבור רגעים של שתיקה עצובה, פתח ואמר:

“לבי כואב במאוד להדאיב את לבבכם לספר לכם אותם הרוח רעות הסוערים בקרב חברי הסנט [הפרלמנט הרוסי] על אחינו היהודים ועל אודות אותן החוקים מגבילים וגזירות רעות אשר שר המשפטים מר טצעגלאוויטאוו דורש מאת חברי הסנט לחוקק בשביל היהודים”. מר גרוזנברג הבהיר כי חרף העובדה שאינו מאמין בסיפורי ניסים, בא לידי הכרה גמורה באמונה ברורה אשר רק בורא עולם בעצמו שומר את עמו ישראל.

בתום דבריו נמסרה לו אגרת אדמו”ר הרש”ב, ובה נכתב כי רבותינו לימדונו כי יש לבחור בגדולי הפרקליטים, כדי להגן על נאשם. יהודי באשר הוא יהודי, עליו לדאוג לגורל אחיו ולעשות כל אשר ביכלתו לטובתם. אחינו היהודים נתונים בצרת עלילת הדם אשר אינה רק נגד בייליס, אלא על כל היהודים ברחבי תבל. זו לא הפעם הראשונה אשר השונאים מעמדים את התורה הדת ועם ישראל לפני כסא שופטים, ובכל עת ה’ יתברך מעמיד גדול-הדעה ואדיר-הלב למסור נפשו להגן בעד תורתנו דתנו ועמנו.

אדמו”ר הרש”ב הוסיף וכתב לגרוזנברג באופן הגלוי והנחרץ, כי הוא האחד והמיוחד בגאוני חכמי הפרקליטים: עליך נפל הגורל להיות שליח צבור של כל יהודי תבל ומלואה לגול מעל ראשינו וראשיהם האשמה הנוראה בעלילת שוא.

באגרת ארוכה ומפורטת משכנעו הרבי לקחת על עצמו את המשימה וגם למנות עוד עורכי דין ועוזרים לצידו: “ואתה הואל נא ובחר את כוכבי הפלא בחכמי משפחת הפרקליטים וסדר את הסיניגוריא בכל המקצועות הדרושות, בשם התורה בשם הוד כבוד קדושת אבותיי הקדושים, בשם ישראל אחינו ונשיאיהם גדולי התורה ויראת אלקים ובשמי הנני שולח לך את ברכותינו כי מלאכי החיים והשלום הברכה וההצלחה יקדמו פניך אשר בכל אשר תפנה לטובתן של ישראל אחיך תשכיל”.

אגרת הרבי, פעלה מאוד על נפשו של עורך הדין שהתרגש מאוד. הוא קם ממקומו והחל מתהלך במשרדו אנה ואנה טרוד במחשבותיו. כעבור כרבע שעה התיישב בחזרה על כסאו ואחרי רגעים של שתיקה, אמר:

“לבי היהודי – מיין אידישע הארץ – אומר לי אשר עלי לכנוס בדבר הסניגוריא בכל עזוז כוחי. אבל לעומתו, הנה שכלי הבריא והקר אומר לי אשר היותי בין חברי הסניגוריה יכול לסכן את המצב הכללי כי שר המשפטים יבחר גם בשופטים צוררי ישראל’.

אדמו”ר הריי”צ ור’ שמואל גורארי’, לא אמרו נואש, והוסיפו לדבר על לבו. הם תיארו בפניו את מצב הרוח השפוף של כל יהודי רוסיה. פחדם הגדול משונאי ישראל המוסתים בעיקר באמצעות העיתון ‘נובי ורמיה’, וכאשר היהודים ישמעו כי הפרקליט הגאוני מר גרוזנברג יהיה פרקליטו של בייליס, ירום רוחם.

עוד חצי שעה חלפה של התחבטויות, ומר גרוזנברג ניאות לקחת על עצמו את תפקיד הסנגור הראשי, כמו גם לבחור ולארגן את חברי הסנגוריה (על פי אגרות קודש אדמו”ר הריי”צ חי”ג אגרת ד’תתס).

ואכן, גרוזנברג התמנה לסנגור ראשי, בתחילה כעורך דין יחיד ולאחר מכן כמנהל הסנגוריה כשלצידו מערכת של עורכי דין, רבנים וצוות עוזרים.

משלוח ספרים לגרוזנברג

כמאה וחמישים ספרים תורניים ייחודיים נצרך גרוזנברג לצורך מערך ההגנה המשפטי. תוך כדי מאמצים להשיג ספרים רבים, שלח שליח לליובאוויטש, אולם אדמו”ר הרש”ב לא היה באותה עת בליובאוויטש. לא חלף זמן רב, ואדמו”ר הרש”ב שיגר שלושים ושלושה ספרים עבור גרוזנברג. לספרים אלו צירף אדמו”ר הרש”ב אגרת בה מחזק את גרוזנברג בעבודתו, מעודדו ומבקשו שאת הנאום שישמיע לפני “השופטים המושבעים”, יסיים בפסוק “שמע ישראל”. המכתב היה שמור אצל גרוזנברג והוא הראהו לחסיד ר’ זלק’ה פרסיץ בהיותו במוסקבה (כך מספר הרב רפאל כהן בספרו ‘שמועות וסיפורים ח”א ע’ 112, האגרת לא נדפסה עד כה).

מלבד ההכנות למשפט, היה צורך גם בתעמולה למען היהודים בקרב האזרחים, ואת זאת נטל על עצמו רב חב”די צעיר בשם הרב אברהם חן, בנו של הרב דוד צבי חן, רבה של צ’רניגוב. לימים כיהן הרב חן בתפקידים רבנים-תורניים, אבל באותה עת שהה בבית חותנו בעיר צ’רקסי והאחריות לכלל ישראל הביאתו לכתוב חיבור מיוחד בן עשרות עמודים, בו פרך את השמועה האנטישמית כי יהודים משתמשים בדם לאפיית מצות.

החיבור שנקרא “היהדות והדם”, נכתב על ידו ברוסית בשנת תרע”א ונדפס שנתיים אחר כך בתרע”ג בפטרבורג, ולאחר שנים רבות תורגם לעברית.

את חיבורו הייחודי הוא פותח בשאלה האם בכלל יש צורך במענה: “כלום חייבת היהדות להשיב על עלילת הדם? שאלה זו גוררת אחריה שאלה אחרת, שאין להפרידה מן הראשונה: למי להשיב? כלום לבורים הגמורים המאמינים בתום לבב בבדותת הדם, או לאלה המשתמשים בבדותה המתועבת, אותם הציניקנים השפלים היודעים עד כמה כוזבת ונואלת בדותה זאת? אך כלום קיימים בורים גמורים כאלה? המאמינים בבדותת הדם בתום לבב, אינם ולא יהיו. אינם יכולים להיות”.

בהמשך הוא מוכיח בפשטות עד כמה נלעגת המחשבה כי היהודים שוחטים ילדים ונערים לפני פסח, כי אם אמת הדבר, הרי ישנם יהודים רבים בכל רחבי העולם, ולקראת כל פסח היו אמורים להיעלם אלפי נערים וילדים וזה כמובן לא קורה:

“איה הן, אפוא, הגויות הקטנות הללו? היכן הילדים שנעלמו? יאמרו: ההאשמה נוגעת לחסידים בלבד ולא לכלל היהודים. אבל החסידים מהווים את מחצית העם היהודי, לפחות. ומדוע מופיעים מעשי הרצח המסתוריים ואבדן ילדים מוזר תמיד רק באותם המקומות ובאותם השעות, שבהן האנטישמיות הלוחמת היא סיסמת היום?”

חיבורו הייחודי עשה רושם אדיר על הציבור, אבל השונאים הגדולים, ובהם השלטונות, המשיכו בשלהם ולדבוק בגרסתם כי בייליס רצח את הנער מטעמים דתיים, כביכול.

העיקר חסידות וחסידים

המשפט התקרב וההכנות היו בעיצומן.

אמצע אלול תרע”ג, מספר שבועות טרם פתיחת המשפט, פעלו החסידים מאחורי הקלעים להצלחת המשפט. מימים אלו התפרסמו שתי אגרות של אדמו”ר הריי”צ אל הגביר החב”די הרב שמואל מיכל טריינין מפטרבורג. גביר זה היה חכם ובעל רצון כביר להיטיב עם יהודים, והאגרות אליו פותחות סדק צר לפעילות החשאית שמקורה בחצר רבותינו נשיאינו בליובאוויטש.

את האגרת הראשונה כתב אדמו”ר הריי”צ לטריינין ביום ט”ו באלול, בה הוא מודיע לו כי הרב אברהם חן (המוזכר לעיל שכתב חיבור היהדות והדם), היה אצל “סליאזבערג” הלא הוא עורך דין הנריק סליוזברג מפטרבורג, אותו הכירו רבותינו נשיאינו וכן הגביר טריינין מעת שנטל חלק בועידת הרבנים שהתקיימה בפטרבורג כשלוש שנים קודם לכן. באגרת מגלה הרבי כי עיקר הדברים שמדברים לקראת המשפט הוא על חסידות וחסידים, ולכן מורה אדמו”ר הריי”צ לגביר החסידי להיפגש אף הוא עם עורך הדין, כדי לדבר עמו בפרוטרוט אודות חסידות וחסידים.

ועוד נושא שיש לדבר עם עורך הדין: התברר כי הרב יעקב מזא”ה, רבה של מוסקבה, יהיה המומחה מטעם ההגנה. אדמו”ר הריי”צ מתארו כבעל כשרונות נעלים ודברן ויודע בעניני ישראל יותר משאר הרבנים מטעם, אבל בענין החסידות ולימודה, הוא אינו בקי גדול, ולכן נחוץ שיהיו לו עוזרים מומחים הבקיאים בחסידות. גם על כך יש לדבר עם עורך הדין.

למחרת שוב כתב אדמו”ר הריי”צ לגביר ר’ שמואל מיכל טריינין, כי הרב חן הודיע שעורך דין סליוזברג אמר שיש לקרוא לאדמו”ר הרש”ב לדון בנושאים הקשורים לחסידות לקראת המשפט. אולם אדמו”ר הריי”צ כותב – בשם אביו אדמו”ר הרש”ב – ששולל את ההצעה הזו מארבע סיבות:

א. אין זמן מספיק, בגלל ראש השנה המתקרב.

ב. אדמו”ר הרש”ב יודע כמובן להסביר מהי חסידות כפי שהיא, אבל אם רוצים לבאר מהי חסידות בשפה מודרנית, הוא אינו מרגיש עצמו בקי בזה.

ג. – אם האדמו”ר יסע לפטרבורג יהיה מכך פרסום גדול, וכולם ידברו על כך.

ד. – חשש כי ‘הצד השני’ יראו שהרבי הגיע לפטרבורג, ואז “יכולים להמשיכו (עם פערזענליך [= אותו אישית] בדבר זה”.

הנושא הזה היה סודי ממדרגה ראשונה, ואפילו לגביר טריינין התגלה העניין רק בשלב זה, וזאת על פי ציווי שהצטווה אדמו”ר הריי”צ “וכעת נצטוויתי לכתוב לכב’ ידידי מזה”.

למרות שטריינין כבר נפגש עם עורך הדין, כפי שהצטוה יום קודם לכן, הרי אדמו”ר הריי”צ ביקשו להיפגש עמו בשנית גם ביום זה, ולשוחח עמו על החלקים החשאים, בקשר לבקשת עורך הדין שאדמו”ר הרש”ב יגיע לפטרבורג. ובכלל, את כל הנושא הזה אדמו”ר הריי”צ מכנה כעניין של “סתר”. הוא מסיים שלאחר הפגישה ישיב בטלגרמה, אך בלשון נסתר כמובן, אך לא בקיצור מדי, “למען יובן האמור בו”. כמו כן הורה לו להיפגש עם מחותנו הרב שמואל גורארי’ [ר’ שמואל מיכל טריינין ור’ שמואל גורארי’ היו מחותנים] בנושאים אלו.

מה היה בפגישות אלו, ומה היתה תגובת סליוזברג? איננו יודעים, אבל מה שברור שאדמו”ר הרש”ב אכן לא הגיע לפטרבורג לצורך המשפט, ומאידך: שיגר מכתבים ותעודות כסיוע לצוות ההגנה.

כאמור, הרב מזא”ה היה זקוק לקבל עזרה והכוונה הקשורה לתורת החסידות לקראת המשפט, ואותה הוא קיבל מהרב לוי יצחק שניאורסאהן זצ”ל שסייע לו רבות בנושאי קבלה. כמו כן קיבל סיוע מהרב מנחם מענדל חן, רבה של ניעז’ין ואחיו של הרב אברהם חן הנזכר לעיל.

לקראת המשפט חילק עורך דין גרוזנברג את עבודת הסנגוריה לשלושה חלקים: וועד הפרקליטים – הוא בחר בעורכי דין קריצ’בסקי, מקלקוב וזרודני. וועד רבני ישראל וחכמיו – בראשות הגאון החב”די הרב מנחם מענדל חן והרב יעקב מזא”ה שהיה אמנם רב מטעם במוסקבה, אבל הוא עצמו בא ממשפחה חב”דית ונחשב מהרבנים החרדים לדבר ה’. וועד חכמי הלשון בני קדם ותורת ישראל – בראשות הפרופסורים קקבצוב וטראיצקי.  

מטעם המנהיגים הרוחניים של יהדות רוסיה הוכרז כי בכל הערים והעיירות בהם מתגוררים יהודים, בכל ימי המשפט ובפרט ביום האחרון, יאמרו תהילים ברבים בבתי הכנסת ובבתי המדרש.

(בגיליון הבא, גיליון פסח, יסופר בהרחבה על המשפט עצמו, לצד התנהלותם של אדמו”ר הרש”ב ואדמו”ר הריי”צ – עם גילויים רחבים)