בבית עץ ישן וקטן בצלע הר נישא, בינות להרי הקרפטים, התגוררו ישראלי’ק ורעייתו, זוג
בבית עץ ישן וקטן בצלע הר נישא, בינות להרי הקרפטים, התגוררו ישראלי’ק ורעייתו, זוג צעיר, שבחר לברוח משאונה של עיר. לימים ישראל’יק היה לרבן של ישראל, הלא הוא רבי ישראל בעל–שם–טוב.
בבית עץ ישן וקטן בצלע הר נישא, בינות להרי הקרפטים, התגוררו ישראלי’ק ורעייתו, זוג צעיר, שבחר לברוח משאונה של עיר. לימים ישראל’יק היה לרבן של ישראל, הלא הוא רבי ישראל בעל–שם–טוב.
בכל ימות השבוע היה ישראל’יק נמצא מחוץ לביתו, משוטט ביערות העבותים שמסביב ושב רק ביום שישי אחר הצהריים, מתבודד עם קונו ומתעלה ברום פסגות הקדושה. רעייתו חנה הייתה מאושרת. היא ידעה כי בעלה הנו איש קדוש, מורם מעם.
נודד היה ישראל’יק בהרים, בימי הקיץ הארוכים, מוכי השמש והשרב, כמו בימי החורף המושלגים. מקל עבה בידו ותרמיל קטן על שכמו.
לפרנסת הבית, עבדה חנה בעבודות שונות, בעוד הבעל הגדול מתעלה בבדידותו, וקדושתו מרקיעה שחקים. לא הייתה מאושרת ממנה.
• • •
החורף בעיצומו. שלגים הקדימו לרדת ועטפו את הטבע הקסום בלובן רך. חג החנוכה עמד בפתח, חג של אור, שמחה וחום. באותו שבוע יצא ישראל’יק כהרגלו בשחרו של יום ראשון וקודם שיצא אמר לזוגתו: “מקווה אני לשוב עם רדת הערב הראשון של חג החנוכה בכדי להדליק נר ראשון. אולם אם חלילה אתאחר, אל תמתיני לי, אלא הדליקי בעצמך את הנר כדי שלא להחמיץ מצווה גדולה זו”.
ימי השבוע חלפו ביעף. הגיעה ובאה שעת בין–הערביים. עוד שעה קלה יפרוש הלילה את אברתו, ובבתי ישראל ידליקו את נר ראשון של חנוכה.
מבעוד מועד החל ישראל’יק לפסוע חזרה לעבר ביתו. בימים האחרונים הרבה להרחיק נדוד מהבית, אולם הוא ידע היטב את הדרך חזרה. המגפיים הגבוהים מבוססים בשלג העמוק. המקל העבה מפלס לו את דרכו. שבילי היער נעלמו מעיניו בשל השלג הסמיך, וסבך העצים הלך והתעבה. חושך ירד על היקום והצדיק אינו מוצא את דרכו חזרה הביתה.
לא איש כבעל–שם–טוב יאבד את ביטחונו ואמונתו. אולם השעה מתאחרת… כה רצה להדליק את הנרות בשעה הקבועה. יודע הוא כי בכל שנה ושנה בשעת הדלקת נרות של חנוכה, מתגלה ה”אור הגנוז” הוא אורו של משיח, אולם מעשה שטן עומד בדרך, ומשמים מעכבים. ירחם השם.
העייפות החלה להשתלט עליו. כבדות מוזרה אחזה בעצמותיו ובלית בררה התיישב על סלע גדול. העייפות הכריעה אותו והוא שקע בתנומה עמוקה. שריקת הרוח והצלפת העצים נדמות בעיניו כחלק מהחלום. להפתעתו היה נדמה לו כי הוא רואה דמות רחוקה מתקרבת לעברו.
התבונן הבעל–שם–טוב היטב, וראה דמות עטופה לבנים, אוחזת בנר חלב גדול ומאיר. לנגד עיניו נעמד יהודי בעל הדרת פנים מופלאה. השתאה הבעש”ט: כיצד הגיע לכאן האיש?!
“מי אתה?” לא התאפק הבעל–שם–טוב מלשאול.
“אני הוא מתתיהו הכהן ממודיעין, איש חשמונאים”.
חבטה אדירה נשמעה לפתע. גזע עץ קרס ארצה והבעל–שם–טוב הקיץ מתנומתו באחת, בהבחינו באיש הדור–הפנים מתרחק ממנו.
מיהר ישראל’יק לקום ממקומו וללכת אחר האיש האוחז בנר. השלהבת מרצדת, ומעשה פלאים, כל רוח שבעולם לא יכולה לה… שעה ארוכה גמעו השניים את הדרך בלי מילים.
אט אט התחילה הסביבה מתבהרת לנגד עיניו. הוא החל לגלות סימני דרך מוכרים; דרכים ושבילים שבהם היה מרבה ללכת. עוד דקות מספר וכבר מזהה הוא את השבילים בואכה הביתה. מרחוק הבחין בשלהבת קטנה מרצדת על אדן החלון של ביתו. שלהבת זכה, צלולה וחמימה, אותה הדליקה רעייתו הדואגת.
למרות הקור הכבד, עומדת הרעיה על סף הדלת, מחוץ לבית. דמעות של דאגה ושמחה עמדו בעיניה כשראתה את בעלה פוסע בשביל המוביל אל הבית. השעה הייתה לאחר חצות הלילה.
הביט הבעל–שם–טוב ימינה ושמאלה, והדמות המלבבת שהובילה אותו בדרכו, נעלמה לפתע פתאום.
• • •
רגעים אחדים לאחר מכן נעמד הבעל–שם–טוב מול חנוכיית הפח שלו, היטיב מחדש את הנרות, ובכוונות טמירות ונעלמות בירך “שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה”.