מדוע חשוב באיזה כלי מביאים את הביכורים לבית המקדש, וכי ממתי התורה מחשיבה ‘חיצוני

מדוע חשוב באיזה כלי מביאים את הביכורים לבית המקדש, וכי ממתי התורה מחשיבה ‘חיצוניות’? מה מסמל ה’כלי’ בו מביאים את הביכורים ומה מסמל הפרי עצמו? ולמה חודש אלול זמן מסוגל להביא ביכורים לבית המקדש – בעבודת ה’ במעשה מתוך כוונת הלב? על כך ועוד, מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז”ל, הקבלה והחסידות לאור תורת חב”ד

העיקר הפנימיות

אמרו חז”ל “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו”. כלומר, יש לשים את הדגש למהות ולפנימיות שבכל דבר ועניין ולא למעטה ולרושם החיצוני, העלול להיות מצג שיקרי וריק – “שאפילו חדש אין בו”.

הדברים נכונים בכל הרבדים – גם בדברים שבין אדם למקום וגם בדברים שבין אדם לחברו:

כשמעניקים שי או מתנה לאדם אהוב, בעת שמחה וכדומה, העיקר המתנה ולא נייר העטיפה. זאת ועוד, השמחה האמיתית של אדם בריא בנפשו היא כשבני משפחתו או ידידיו מעניקים לו יחס רגשי אישי, הם חושבים על אודותיו ואוהבים אותו, ופחות מהמתנה שהם מעניקים לו. הרי יכולים לתת מתנה מפוארת בלי מחשבה ואהבה אמיתית, או להפך, לתת מתנה צנועה ולא נוצצת עם רגשות אהבה מעומק הלב, וכך המקבל הרבה יותר שמח ומתרגש.

זוג החוגג יום נישואין, האם הם יעדיפו לבטא שמחתם על חייהם המשותפים, ברגשות אהבה לבביים אף שהם ללא זיכרון מעשי; או שהם יעדיפו קבלת שי, פרח וכדומה, אף שהם ללא רגשות?! ברור שהעיקר זה הרגש הפנימי, כי העיקר הפנימיות ולא הקנקן החיצוני.

ביכורים

מעתה צריך להבין בקשר לביכורים עליהם נצטווינו בפרשתנו:

מצוות ביכורים מסמלת את האהבה הגדולה של היהודי לה’, ואת תודתו העמוקה לה’ הנובעת מהכרה פנימית שכל מה שצומח בגינתו הכול מאת ה’, ולכן הוא נותן את פירותיו הראשונים והמשובחים דווקא לבית המקדש.

שנים רבות עמל האדם, חרש, שתל, השקה, דישן וכו’, והנה הגיע העת ועצו הצמיח פירות יפים ומשובחים, כמה חיכה לרגע מתוק זה, אבל הנה הוא אינו טועם מהתנובה המובחרת הראשונה, אלא הוא מעלה אותה ירושלימה ונותן אותה לשולחי ה’ בקודש, כדי להכיר ולתת תודה לה’ יתברך על כל הטוב שגמל עמו. היהודי מכיר באמת האלוקית המהווה ומחיה את העולם, וגם הטבע המצמיח פירות בדרך טבעית הוא ביד אלוקית מכוונת.

טקס הבאת הביכורים למקדש נעשה בשמחה והתלהבות, “ברוב עם הדרת מלך” עלו למקדש כל תושבי הכפר והמחוז, בשירה וזמרה “החליל מכה לפניהם”, ובראש השיירה העליזה צעד השור שקרניו מצופות זהב ועטרה של עץ זית לראשו, ובמקדש ערכו הלווים קבלת פנים שמחה – בשירה וזמרה, לעולי הרגל מביאי הביכורים.

סלסלת הביכורים

התורה מצווה להביא את פירות הביכורים בכלי, ככתוב “ושמת בטנא” “מלמד שטעונים כלי”, ומצווה מן המובחר שכל אחד משבעת המינים יהיה מונח בכלי בפני עצמו, והכלים היו מעוטרים ומקושטים.

המביא ביכורים בסלסלה זולה, מקש או נצרים, מעניק את הסלסלה לכהן במתנה, ואילו המביא את הביכורים בכלי יקר, של כסף וזהב, מקבלים בחזרה את הכלי [ועל כך אמרו חז”ל, “עוני נדבק לעוני”, העני שביכולתו להביא רק סלסלה זולה מקש, מפסיד גם אותה והיא ניתנת לכהן במתנה, ואילו העשיר המביא ביכוריו בכלי יקר, מקבל אותו בחזרה].

וצריך להבין מדוע זה בכלל מעניינה של התורה המעטפת החיצונית – איך מביאים את הפירות למקדש, ביד או בסלסלה, העיקר שהחקלאי יכיר באמת האלוקית ויביא את פירותיו למקדש ולא איך הוא מביא אותם? ובפרט שהתורה לא חייבה להביא סלסלה יוקרתית, במקרים רבים הסלסלה הייתה פשוטה, סלסלת קש זולה, ואילו הפירות עצמם הרבה יותר משובחים ויוקרתיים, אין ערך וחשיבות לסלסלה ליד הפירות ומדוע התורה בכלל עוסקת בזה?

זאת ועוד, מכמה הלכות בדיני הטנא משתמע בבירור שמסירתו לכהן אינה רק כדבר טפל לביכורים, שיהיה לו כלי להחזיק את הפירות, אלא יש בנתינתו לכהן חלק ממשי במצוות הביכורים [אלא שבכלי מתכת, בשל יוקרו, הוא ניתן בחזרה לבעליו], וכן משמע מדברי ה”תוספות יום-טוב” (ביכורים, ג, ז) ש”פירות הביכורים .. עם הסל יהיה נחשב מתנה” – והדבר תמוה מה לסלסלת הקש אצל התאנים והתמרים היקרים שמשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ הקודש? איך הסלסלה הפשוטה משתווה ונעשית חלק מהמצווה הנעלית של ביכורים?

שאלה דומה ניתן לשאול בקשר לכוהנים עצמם: התורה קובעת שכהן שיש לו מום גופני פסול מלשרת בקודש, ולכאורה הרי העיקר בעבודה האלוקית היא כוונת הלב, שהכהן יכוון לשם שמים, לשם הזבח וכו’, ומה משנה “המעטפת החיצונית”, האם הגוף שלו תמים ושלם או שהוא בעל מום? וכי כהן שחסר לו למשל אצבע קטנה ברגלו אינו יכול לכוון לשם הקורבן? מדוע הוא פסול מהעבודה בקודש?

לא מספיק להיות דתי בלב

חכמי החסידות פירשו את הדבר בדרך הדרש, כלימוד ומוסר השכל להבנת הרצון האלוקי, שעבודת ה’ צריכה להיות גם מתוך כוונת הלב וגם מתוך ביצוע מעשה המצוות, ששניהם (הכוונה והמעשה) כנגד ה”פירות” וה”סלסלה” של הביכורים:

הפירות המשובחים שיש להם טעם וריח מסמלים את נשמת המצוות – הכוונה החיות וההתלהבות של היהודי בעבודתו הקדושה בקיום המצוות. ואילו סלסלת הקש שהיא כלי לפירות מסמלת את גוף מעשה המצווה – הפעולה הגשמית של המצווה. למשל, במצוות תפילה, קריאת הטקסט של התפילה, זה בחינת הסלסלה והכלי של הביכורים, ואילו הכוונה בתפילה, ההתבוננות בגדלות הבורא ושפלות האדם, והפניה לה’ מעומק הלב והנשמה, זה בחינת הפירות המתוקים של הביכורים. כשהמילים של התפילה נאמרות בכוונת הלב מתוך חום והתלהבות, הרי זה כמו שהיהודי ממלא בסלסלה את פירות הביכורים.

אם כן, ממצוות הביכורים למדנו שני יסודות חשובים:

1) כשם שצריך לתת לכהן לא רק פירות אלא גם סלסלה, כך היהודי צריך לתת לה’ לא רק את כוונת הלב והנשמה, אלא גם את הגוף, לנענע שפתיו ולבטא בפיו את מילות התפילה, ולא ניתן לקיים את התפילה בכוונה בלבד בלי קריאת המילים של התפילה.

2) כשם שהעיקר בביכורים זה הפרי ולא הסלסה, אין ביכורים של סלסלה ריקה בלי פרי, כך לא ניתן להתפלל ולקרוא את התפילה בלי כל כוונה. תפילה מתוך כוונה היא המצווה!

סלסלת הביכורים קוּשטה במיני קישוטים יפיפיים ועוּטרה בציפורים, וכך היא שימשה לא רק ככלי לביכורים, אלא היא גם הוסיפה פאר והדר במתן הביכורים, ומזה למדים גם בנוגע למעשה המצוות, שהעשייה הגשמית של המצווה, הכלי, יכול להוסיף בכוונה ובהתרגשות הלב.

בספר “החינוך” הוא מסביר זאת כך: “אחר הפעולות נמשכות הלבבות”, כלומר אדם מורכב מגוף ונשמה, ואחת הדרכים לעורר רגשות לבביים ונפשיים (של הנפש-הבהמית)”לבבות”, היא על-ידי מעשים גשמיים גופניים, “פעולות”. כמו שהענקת שי ומתנה בדרך-כלל מעוררת ומעודדת אהבה בלב.

נצטווינו לקיים מצוות מעשיות עם הגוף הגשמי, כי הם ה”כלי” לעורר רגשות נפשיים פנימיים. למשל כדי שבחג הפסח יחוש היהודי בהתעוררות שמחה והתלהבות מקדושת החג ויזכור “ויחיה” את הנסים והנפלאות שנעשו ביציאת מצרים, נתן ה’ מצוות גשמיות לגוף, כאכילת מצה וכדומה, כי מטבע האדם שעשיה גשמית מעוררת רגש ומחשבה. המעשה הגשמי שבגוף הוא אמנם “טפל” ביחס לאהבה שבנפש שהיא העיקר, אך הוא האמצעי והכלי לעורר את הנפש. כאשר מעניקים מתנה גשמית, בדרך-כלל מתעוררים גם רגשות אהבה לבביים.

כך גם בנוגע לתפילה כדי שהיהודי יתעלה לדרגות עליונות ונשגבות עליו גם לקרוא בשפתיו הגשמיות את מילות התפילה ולא להסתפק בכוונת הנשמה פנימה לדבוק בה’, ואדרבה קריאת המילים עם שפתיו בגופו מעוררת ומחזקת את כוונת ודבקות הלב.

שלימות מצוות הביכורים – פירות בתוך טנא, מסמלת את שלימות תכלית חיי היהודי בעולם, למסור לה’ את נשמתו ואת גופו.

כוונה ומעשה לביאת המשיח

כמו שזה במצוות ביכורים כך גם בעניין צו דורנו “להביא את המשיח לעולם” – שלא די במחשבה בתוך הלב פנימה על המשיח, באמונה בביאתו ובתשוקה ובצפייה לבואו, אלא יש לבצע פעולה מעשית עם הגוף. העשייה הגשמית לקראת בואו היא מעוררת ומחזקת את רגשות הלב הפנימיים של האמונה והתקווה לביאתו.

הפעולות המעשיות לביאת המשיח הן כפי שהדריך אותנו הרבי בשנים האחרונות, ראשית לעסוק בענייני הגאולה, ללמוד עניני גאולה ומשיח, וכן בכל מעשה של טוב וקדושה לכוון למאמר חז”ל “כל ימי חייך להביא לימות המשיח”. ויהיה רצון שנזכה לביאתו במהרה בימינו, ונזכה לקיים את מצוות הבאת ביכורים בבית המקדש השלישי, בקרוב ממש.

 

מקורות: לקוטי שיחות חלק כט, עמוד 145.

תגובות והערות יתקבלו בשמחה, למייל: rabayyk@zahav.net.il